Drashot AI Logo
מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא.
של עולם הבא, כאשר החרישה והקציר יתקיימו באותו הזמן. גם כאן, השוורים חרשו והחמורים רעו על היבול שצמח מאותו מאמץ.
״עוֹד זֶה מְדַבֵּר – וְזֶה בָּא, וַיֹּאמַר: אֵשׁ אֱלֹהִים וְגוֹ׳. עוֹד זֶה מְדַבֵּר – וְזֶה בָּא, וַיֹּאמַר: כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְגוֹ׳. עוֹד זֶה מְדַבֵּר – וְזֶה בָּא, וַיֹּאמַר: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וְגוֹ׳. וַיָּקׇם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגׇז אֶת רֹאשׁוֹ וְגוֹ׳, וַיֹּאמֶר: עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה; ה׳ נָתַן וַה׳ לָקָח, יְהִי שֵׁם ה׳ מְבוֹרָךְ. בְּכׇל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים.
הגמרא ממשיכה לפרש פסוקים מספר איוב. "עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר: אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם, וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם…עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר: כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם, וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב…עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר; וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר, וַתִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת, וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים, וַיָּמֻתוּ…וַיָּקָם אִיּוֹב, וַיִּקְרַע אֶת מְעִילוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ, וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר: עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה; ה׳ נָתַן, וה׳ לָקָח, יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ. בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים" (איוב א׳:ט״ז–כ״ב).
וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב וְגוֹ׳. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: אֵי מִזֶּה תָּבֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה׳, וַיֹּאמַר: מִשֻּׁט בָּאָרֶץ [וְגוֹ׳]״ – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שַׁטְתִּי בְּכׇל הָעוֹלָם, וְלֹא מָצָאתִי כְּעַבְדְּךָ אַבְרָהָם – שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״, וּבְשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לִקְבּוֹר שָׂרָה, לֹא מָצָא מָקוֹם לְקוֹבְרָהּ – וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתֶיךָ.
"ושוב היה יום ויבואו בני האלוהים להתייצב לפני ה', ויבוא גם השטן בתוכם להתייצב לפני האלוהים. ויאמר ה' אל השטן: מאין תבוא? ויען השטן את ה', ויאמר: משוט בארץ ומהתהלך בה" (איוב ב:א–ב). השטן אמר לפני האלוהים: ריבונו של עולם, שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם, שאמרת לו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג:יז). וכשביקש לקבור את שרה, לא מצא מקום לקוברה, ועם זאת לא הרהר אחר מידותיך, ולא האשים אותך שלא קיימת את הבטחתך.
״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ וְגוֹ׳, וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״ –
על כך נאמר: "ויאמר ה' אל השטן: השמת לבך אל עבדי איוב, כי אין כמוהו בארץ, איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע? ועדנו מחזיק בתומתו, אף כי הסיתני בו לבלעו חינם" (איוב ב:ג).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ – כְּאָדָם שֶׁמְּסִיתִין אוֹתוֹ וְנִיסָת.
רבי יוחנן אומר: אלמלא נכתב הדבר במפורש בפסוק, אי אפשר היה לאומרו, שכן היה בכך פגיעה בכבודו של אלוהים. הפסוק אומר: "ותסיתני בו", כאדם שאחרים משדלים אותו והוא מניח לעצמו להיות משודל, כאילו אלוהים לא רצה לעשות דבר, אלא הניח לעצמו להשתכנע להביא רעה על איוב.
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: יוֹרֵד וּמַתְעֶה, וְעוֹלֶה וּמַרְגִּיז, נוֹטֵל רְשׁוּת, וְנוֹטֵל נְשָׁמָה.
כך נלמד בברייתא בנוגע לדרכיו של השטן: הוא יורד לעולם הזה ומסית את האדם לחטוא. לאחר מכן הוא עולה לשמים, מקטרג על אותו חוטא עצמו, ומעורר עליו את חרון אפו של אלוהים. לאחר מכן הוא מקבל רשות לפעול ונוטל את נשמתו של החוטא כעונש.
״וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה׳ וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ, אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: הִנּוֹ בְיָדֶךָ, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר. וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה׳, וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשֶׁה צַעֲרוֹ שֶׁל שָׂטָן, יוֹתֵר מִשֶּׁל אִיּוֹב – מָשָׁל לְעֶבֶד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: שְׁבוֹר חָבִית, וּשְׁמוֹר אֶת יֵינָהּ.
הגמרא חוזרת לדון בנוסח ספר איוב: "ויען השטן את ה', ויאמר: עור בעד עור, וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו. ואולם שלח נא ידך, וגע אל עצמו ואל בשרו, אם לא על פניך יברכך. ויאמר ה' אל השטן: הנו בידך; אך את נפשו שמור. ויצא השטן מאת פני ה', ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקודו" (איוב ב:ד–ז). רבי יצחק אומר: צערו של השטן היה קשה יותר משל איוב. ניתן להסביר זאת באמצעות משל על עבד שאדונו אמר לו: שבור את החבית אך שמור את יינה. אף כאן, הקב"ה אמר לשטן שהוא יכול לעשות ככל שירצה מלבד ליטול את חיי איוב, והגבלה זו גרמה לשטן לסבול.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר הָרָע, הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. הוּא שָׂטָן – דִּכְתִיב: ״וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה׳״. הוּא יֵצֶר הָרָע – כְּתִיב הָתָם: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״, וּכְתִיב הָכָא: (״רַק אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״) [״רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ״]. הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת – דִּכְתִיב: ״(רַק) [אַךְ] אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״ – אַלְמָא בְּדִידֵיהּ קָיְימָא.
ריש לקיש אומר: השטן, יצר הרע ומלאך המוות הם אחד, כלומר, הם שלושה היבטים של אותה מהות. הוא השטן שמפתה בני אדם ולאחר מכן מקטרג עליהם, כפי שנאמר: "ויצא השטן מאת פני ה', ויך את איוב בשחין רע" (איוב ב:ז). הוא גם יצר הרע, שכן נאמר שם: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו:ה); ונאמר כאן: "רק אליו אל תשלח ידך" (איוב א:יב). הגזירה השווה בין השימושים השונים במילה "רק" מלמדת שיש לזהות את יצר הרע עם השטן. הוא גם מלאך המוות, כפי שנאמר: "אך את נפשו שמור" (איוב ב:ו); לכאורה חייו של איוב תלויים בו, בשטן, ולפיכך השטן חייב להיות גם מלאך המוות.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: שָׂטָן וּפְנִינָה לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּונוּ. שָׂטָן – כֵּיוָן דְּחַזְיֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּנָטְיָה דַּעְתֵּיהּ בָּתַר אִיּוֹב, אָמַר: חַס וְשָׁלוֹם מִינְּשֵׁי לֵיהּ לְרַחְמָנוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם. פְּנִינָה – דִּכְתִיב: ״וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִימָהּ״. דַּרְשַׁהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּפַפּוֹנְיָא. אֲתָא שָׂטָן, נַשְּׁקֵיהּ לְכַרְעֵיהּ.
רבי לוי אומר: גם השטן, שהביא קטרוגים על איוב, וגם פנינה, שהציקה לחנה, אמו של שמואל הנביא, פעלו מתוך כוונה שהייתה לשם שמים. אשר לשטן, כאשר ראה שהקדוש ברוך הוא נוטה להעדיף את איוב ומשבח אותו, אמר: חס ושלום שישכח את אהבת אברהם. לגבי פנינה, כפי שנאמר: "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה" (שמואל א׳ 1:6), כלומר, פנינה ציערה את חנה כדי להניע אותה להתפלל. רב אחא בר יעקב לימד זאת בפפוניא, והשטן בא ונשק את רגליו כהכרת תודה על שדיבר עליו לטובה.
״בְּכׇל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו״. אָמַר רָבָא: בִּשְׂפָתָיו לֹא חָטָא, בְּלִבּוֹ חָטָא. מַאי קָאָמַר? ״אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע, פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה, אִם לֹא אֵיפוֹ מִי הוּא״ – אָמַר רָבָא: בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לַהֲפוֹךְ קְעָרָה עַל פִּיהָ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לֹא דִּבֵּר אִיּוֹב אֶלָּא כְּנֶגֶד הַשָּׂטָן.
הגמרא דנה באופיו של איוב. הפסוק קובע: "בכל זאת איוב לא חטא בשפתיו" (איוב ב:י). רבא אומר: עיון מדוקדק בפסוק מלמד כי הוא לא חטא בשפתיו, אך חטא בלבו. מה אמר שמרמז שהיו לו מחשבות רעות? "ארץ ניתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה; אם לא הוא, מי הוא זה?" (איוב ט:כד). רבא אומר: איוב ביקש להפוך את הקערה על פיה, כלומר, הוא רמז כאן למחשבת כפירה, שכן אמר שהארץ ניתנה ביד רשע, ובכך רמז שהיה בדעתו על האל. אביי אמר לו: איוב התכוון כאן רק לשטן, שהוא הרשע שלידיו ניתנה הארץ.
כְּתַנָּאֵי: ״אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע״ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לַהֲפוֹךְ קְעָרָה עַל פִּיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא דִּבֵּר אִיּוֹב אֶלָּא כְּלַפֵּי שָׂטָן.
הגמרא מעירה: זה מקביל למחלוקת בין תנאים, כפי שנלמד בברייתא: "הארץ ניתנה ביד רשע." רבי אליעזר אומר: איוב ביקש להפוך את הקערה על פיה; רבי יהושע אמר לו: איוב התכוון כאן רק לשטן.
״עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל״ – אָמַר רָבָא: בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לִפְטוֹר אֶת כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ שׁוֹר – פַּרְסוֹתָיו סְדוּקוֹת, בָּרָאתָ חֲמוֹר – פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת; בָּרָאתָ גַּן עֵדֶן, בָּרָאתָ גֵּיהִנָּם; בָּרָאתָ צַדִּיקִים, בָּרָאתָ רְשָׁעִים. מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ?
הגמרא ממשיכה לדון באמירותיו של איוב: "אף כי ידעת כי לא ארשע, ואין מידך מציל" (איוב י:ז). רבא אומר: איוב ביקש לפטור את כל העולם כולו מן הדין, בטענה שכל מעשיו של אדם מכוונים בידי הקדוש ברוך הוא, ולכן אין להחזיקו אשם על חטאיו. איוב אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אתה בראת את השור בפרסות שסועות, ובכך עשית אותו כשר, ואתה בראת את החמור בפרסות סתומות, ובכך עשית אותו אסור; אתה בראת את גן עדן, ואתה בראת את הגיהינום; וכך גם, אתה בראת צדיקים ואתה בראת רשעים; מי יכול לעכב בעדך? מאחר שבראת בני אדם כצדיקים או כרשעים, אינך יכול לאחר מכן לבוא בטענה על מעשיהם.
וּמַאי אַהְדַּרוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ [דְּאִיּוֹב] – ״אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה, וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל״; בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵצֶר הָרָע – בָּרָא לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין.
וכיצד השיבו לו חבריו של איוב? "אתה מפר יראה, וגורע שיחה לפני אלוהים" (איוב טו:ד) באמירות כאלה. אכן, הקדוש ברוך הוא ברא את יצר הרע, אך הוא גם ברא את התורה כתרופה כדי לנטרל את השפעותיו ולמנוע ממנו להשתלט על האדם.
דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא, וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן״? ״בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא״ – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה גּוֹזֵל שָׂדֶה מִיְּתוֹמִים, וּמַשְׁבִּיחָהּ וּמַחְזִירָהּ לָהֶן״. ״וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן״ – דְּכׇל הֵיכָא דַּהֲוָה אִיכָּא אַלְמָנָה דְּלָא הֲווֹ נָסְבִי לַהּ, הֲוָה אָזֵיל שָׁדֵי שְׁמֵיהּ עִילָּוַוהּ, וַהֲווֹ אָתוּ נָסְבִי לַהּ.
רבא דרש פסוק באופן דרשני: מה פירוש הדבר שנאמר, איוב אומר על עצמו: "ברכת אובד תבוא עלי, ולב אלמנה ארנין" (איוב כט:יג). "ברכת אובד תבוא עלי" מלמדת שאיוב היה נוהג לגזול שדה מיתומים, לעבדה, להשביחה, ולאחר מכן להחזירה להם; ולפיכך היו מברכים אותו על השדה שאבדה להם. "ולב אלמנה ארנין" מלמד שבכל מקום שהייתה אלמנה שאיש לא היה רוצה לשאתה, היה הולך ומטיל את שמו עליה, כלומר, היה מפיץ שמועה שהיא קרובת משפחתו, ואז מישהו היה בא ונושא אותה לאישה.
״לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי, בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד״ – אָמַר רַב: עַפְרָא לְפוּמֵּיהּ דְּאִיּוֹב, חַבְרוּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא! ״לוּ יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ, יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ״ – אָמַר רַב: עַפְרָא לְפוּמֵּיהּ דְּאִיּוֹב, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמּוֹכִיחַ אֶת רַבּוֹ?! ״בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי, וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה״ – אָמַר רָבָא: עַפְרָא לְפוּמֵּיהּ דְּאִיּוֹב, אִיהוּ – בְּאַחְרָנְיָתָא, אַבְרָהָם – אֲפִילּוּ בְּדִידֵיהּ לָא אִיסְתַּכַּל – דִּכְתִיב: ״הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ״ – מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲוָה יָדַע לַהּ.
איוב הוסיף ואמר: "מי ייתן וכעסי יישקל היטב, והאסון שלי יונח במאזניים" (איוב ו:ב). רב אומר: עפר יש לשים בפיו של איוב, כלומר, לא היה לו לדבר באופן כזה, כאילו הוא שוקל את מעשיו כנגד מעשיו של הקדוש ברוך הוא; וכי אדם רשאי לנהוג כאילו הוא נמצא בחברות עם השמים? וכן, איוב אמר: "אין מוכיח בינינו, שישית ידו על שנינו" (איוב ט:לג). רב אומר: עפר יש לשים בפיו של איוב על שאמר זאת; וכי יש עבד שמוכיח את רבו? איוב גם אמר: "ברית כרתי לעיניי; ומה אתבונן על בתולה?" (איוב לא:א). רבא אומר: עפר יש לשים בפהו של איוב על שאמר זאת; הוא לא הסתכל על נשים אחרות, אבל אברהם אפילו לא הסתכל על אשתו שלו, כפי שנאמר: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב:יא). אפשר ללמוד בדרך היקש שעד אז הוא לא ידע כמה יפה הייתה, מפני שלא הביט בה.
״כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה״ – אָמַר רָבָא: מִכָּאן שֶׁכָּפַר אִיּוֹב בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים. ״אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי, וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם״ – אָמַר רַבָּה: אִיּוֹב בִּסְעָרָה חֵרַף, וּבִסְעָרָה הֱשִׁיבוּהוּ.
איוב הוסיף ואמר: "כשם שהענן כלה וילך, כן יורד שאול לא יעלה" (איוב ז:ט). רבא אומר: מכאן ניתן להסיק שאיוב כפר בתחיית המתים, שכן אמר שמי שיורד אל הקבר לא יעלה עוד ויחיה, כשם שענן שמתפזר לא ישוב. עוד אמר: "אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם" (איוב ט:יז). רבה אומר: איוב גידף באמצעות אזכור של סערה, והוא נענה באמצעות אזכור של סערה.
בִּסְעָרָה חֵרַף – דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי״; אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ, וְנִתְחַלֵּף לְךָ בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב? בִּסְעָרָה הֱשִׁיבוּהוּ – דִּכְתִיב: וַיַּעַן ה׳ אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה, וַיֹּאמַר: [וְגוֹ׳] אֱזׇר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ, אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי.
רבה מסביר: הוא גידף באמצעות אזכור של סערה [bise’ara], כפי שנאמר: "הוא ישופני בסערה." איוב אמר לפני האל: ריבונו של עולם, שמא סערה עברה לפניך ובלבלת בין Iyov, איוב, לבין oyev, אויב. הוא נענה באמצעות אזכור של סערה, כפי שנאמר: "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר: מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת? אזור נא כגבר חלציך, ואשאלך והודיעני" (איוב לח:א–ג).
אָמַר לוֹ: הַרְבֵּה נִימִין בָּרָאתִי בְּאָדָם; וְכׇל נִימָא וְנִימָא בָּרָאתִי לָהּ גּוּמָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁתַּיִם יוֹנְקוֹת מִגּוּמָּא אַחַת; שֶׁאִלְמָלֵי שְׁתַּיִם יוֹנְקוֹת מִגּוּמָּא אַחַת – מַחְשִׁיכוֹת מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. בֵּין גּוּמָּא לְגוּמָּא לֹא נִתְחַלֵּף לִי; בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?!
מהי המשמעות של "מתוך הסערה"? אלוהים אמר לו: בראתי שערות רבות [נימין] באדם, ולכל שערה בראתי את הזקיק שלה שדרכו השערה ניזונה, כדי שלא שתי שערות יינקו מזקיק אחד. אילו שתי שערות היו יונקות מזקיק אחד, הן היו פוגעות בראייתו של אדם. כעת, אם איני מבלבל בין זקיק אחד לאחר, האם אבלבל בין איוב לאויב? המילה העברית לסערה, סְעָרָה, זהה פונטית למילה העברית לשיער.
״מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה [וְגוֹ׳]״ – הַרְבֵּה טִיפִּין בָּרָאתִי בֶּעָבִים, וְכׇל טִיפָּה וְטִיפָּה בָּרָאתִי לָהּ דְּפוּס בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁתֵּי טִיפִּין יוֹצְאוֹת מִדְּפוּס אֶחָד; שֶׁאִלְמָלֵי שְׁתֵּי טִיפִּין יוֹצְאוֹת מִדְּפוּס אֶחָד – מְטַשְׁטְשׁוֹת אֶת הָאָרֶץ וְאֵינָהּ מוֹצִיאָהּ פֵּירוֹת. בֵּין טִיפָּה לְטִיפָּה לֹא נִתְחַלֵּף לִי; בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?! מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי תְּעָלָה לִישָּׁנָא דִּדְפוּס הִיא? אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע״.
אלוהים הוסיף ואמר לאיוב: "מי פילג תעלה [te’ala] לשטף של גשם, או דרך לברק הרעם"? (איוב לח:כה). אני בראתי טיפות רבות של מים בעננים, ולכל טיפה בראתי תעלה משלה, כדי ששתי טיפות לא יצאו מאותה תעלה. אילו היו שתי טיפות יוצאות מאותה תעלה, הן היו מחריבות את הארץ והיא לא הייתה מצמיחה יבול. כעת, אם אינני מבלבל טיפה אחת באחרת, האם אבלבל את Iyov עם oyev? אגב, הגמרא שואלת: מניין ניתן להסיק שמונח זה te’ala פירושו תעלה? רבה בר שילא אמר: כפי שנאמר לגבי אליהו הנביא: "ויעש תעלה [te’ala] סביב למזבח, כבית סאתיים זרע" (מלכים א יח:לב).
״וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת״ – הַרְבֵּה קוֹלוֹת בָּרָאתִי בֶּעָבִים, וְכׇל קוֹל וְקוֹל בָּרָאתִי לוֹ שְׁבִיל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּדַי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁתֵּי קוֹלוֹת יוֹצְאוֹת מִשְּׁבִיל אֶחָד; שֶׁאִלְמָלֵי שְׁתֵּי קוֹלוֹת יוֹצְאוֹת מִשְּׁבִיל אֶחָד – מַחֲרִיבִין אֶת כׇּל הָעוֹלָם. בֵּין קוֹל לְקוֹל לֹא נִתְחַלֵּף לִי, בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?!
החצי השני של הפסוק האמור באיוב קובע: "אוֹ דֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת," והוא מתפרש כך: אלוהים אמר: בראתי רעמים רבים בעננים, ולכל רעם ורעם בראתי את דרכו שלו, כדי ששני רעמים לא יצאו מאותה הדרך. שאילו היו שני רעמים יוצאים מאותה הדרך, היו מחריבים את העולם. כעת, אם איני מבלבל רעם אחד באחר, האם אבלבל בין Iyov לבין oyev?
״הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע, חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר״ – יְעֵלָה זוֹ אַכְזָרִית עַל בָּנֶיהָ, בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת
עוד נאמר שם: "האם ידעת עת ללדת יעלי סלע? האם תשמור חולל אילות?" (איוב לט:1). עז זו אכזרית כלפי גוריה ואינה מגלה כלפיהם רחמים; כאשר היא כורעת

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria