הֵן וַאֲוִירָן, אוֹ דִלְמָא הֵן וְלֹא אֲוִירָן?
האם זה מתייחס לגודל השורות עם הרווח שנוסף בין השורות? או האם זה אולי מתייחס לשורות הכתיבה עצמן, בלי הרווחים ביניהן?
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא דְּהֵן וַאֲוִירָן, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ הֵן וְלֹא אֲוִירָן – שִׁיטָה אַחַת בְּלֹא אֲוִירָהּ, לְמַאי חַזְיָא? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ – הֵן וַאֲוִירָן! שְׁמַע מִינַּהּ.
רב נחמן בר יצחק אמר: מסתבר שהכוונה היא לשורות עם הרווחים שלהן. שכן, אם יעלה על דעתך שהכוונה היא לשורות בלי הרווחים שלהן, למה ראויה שורה אחת בלי הרווח שלה? הברייתא לא הייתה צריכה לומר שמסמך שיש בו שורה ריקה אחת אחרי הטקסט, הנמדדת בלי למנות רווחים, אינו ניתן לזיוף; דבר זה מובן מאליו. אלא, אפשר להסיק מן הטענה הזאת שהכוונה היא לשתי שורות עם הרווחים שלהן. הגמרא מאשרת: הסֵק מן הטענה הזאת שכך הוא.
רַבִּי שַׁבְּתַי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה: שְׁנֵי שִׁיטִין שֶׁאָמְרוּ – בִּכְתַב יְדֵי עֵדִים, וְלֹא כְּתַב יְדֵי סוֹפֵר. מַאי טַעְמָא? דְּכׇל הַמְזַיֵּיף, לָאו לְגַבֵּי סָפְרָא אָזֵיל וּמְזַיֵּיף.
רבי שבתאי אומר בשם חזקיה: לגבי הרווח של שתי שורות ריקות בין הטקסט לבין החתימות, שעליו אמרו חכמים שהוא פוסל את המסמך, את השורות מודדים לפי כתב ידם של עדים, ולא לפי כתב ידו של סופר, שככל הנראה מיומן דיו לכתוב בכתב קטן יותר. מה הטעם לכך? מי שמזייף מסמך, ומוסיף שורות נוספות למסמך, לא ילך אל סופר ויבקש ממנו לזייף אותו; הוא יבצע את הזיוף בעצמו, או יבקש מאדם אחר חסר מצפון שאינו סופר מקצועי לזייף אותו. לכן, כדי לעורר חשש לזיוף אפשרי, על מסמך להיות בעל שתי שורות ריקות הנמדדות לפי כתב ידו של אדם רגיל, כגון אחד העדים.
וְכַמָּה? אָמַר רַב יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: כְּגוֹן ״לְךָ–לְךָ״ זֶה עַל גַּבֵּי זֶה. אַלְמָא קָסָבַר: שְׁנֵי שִׁיטִין, וְאַרְבָּעָה אֲוִירִין.
הגמרא קבעה כי רוחב הרווח הנדרש כדי לפסול את המסמך הוא שתי שורות עם רווח בין השורות. הגמרא מבהירה: וכמה רווח בין השורות נדרש כדי לפסול את המסמך? רב יצחק בן אלעזר אומר: כגון, כדי לכתוב את המילה העברית לך, ואחר כך את המילה העברית לך, מילה זו מעל זו. שתי המילים הללו מורכבות כל אחת משתי האותיות למד וכ״ף סופית; לראשונה יש בליטה שממלאת לגמרי את הרווח שבין השורות שמעליה, ולאחרונה יש בליטה שממלאת לגמרי את הרווח שבין השורות שמתחתיה. כתיבת מילים אלו זו תחת זו, אם כן, תצריך רווח נוסף בין השורות מעל ומתחת לשתי השורות. הגמרא מסיקה: מכאן, רב יצחק בן אלעזר סבור שהחלל הריק הנדרש כדי לפסול את המסמך הוא ברוחב של שתי שורות כתובות עם ארבעה רווחים בין השורות.
רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אָמַר: כְּגוֹן לָמֶד מִלְּמַעְלָה וְכָף מִלְּמַטָּה. אַלְמָא קָסָבַר: שְׁנֵי שִׁיטִין וּשְׁלֹשָׁה אֲוִירִין.
רב חייא בר אמי אומר דעה אחרת בשם עולא: לדוגמה, די כדי לכתוב למד על השורה העליונה וכף סופית על השורה התחתונה. הגמרא מסיקה: כנראה, עולא סבור שהרווח הריק הנדרש כדי לפסול את המסמך הוא כרוחבן של שתי שורות כתובות ושלושה רווחים בין השורות, אחד מעל השורה הראשונה, אחד בין שתי השורות, ואחד מתחת לשורה השנייה.
רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: כְּגוֹן: ״בָּרוּךְ בֶּן לֵוִי״ בְּשִׁיטָה אַחַת. קָא סָבַר: שִׁיטָה אַחַת וּשְׁנֵי אֲוִירִין.
רבי אבהו קובע דעה שונה: לדוגמה, די כדי לכתוב את השם ברוך בן לוי בשורה אחת. ברוך כולל ך סופית, ולוי כולל למד. הגמרא מסיקה: מכאן, רבי אבהו סבור שהחלל הריק הנדרש כדי לפסול את המסמך הוא כרוחבה של שורה כתובה אחת עם שני רווחים בין השורות, אחד מעל השורה ואחד מתחת לשורה.
אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֵּין עֵדִים לַכְּתָב, אֲבָל בֵּין עֵדִים לָאַשַּׁרְתָּא – אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי כָּשֵׁר.
§ רב אומר: הם לימדו בברייתא שרווח של שתי שורות פוסל את המסמך רק אם הרווח הזה הוא בין חתימות העדים לבין נוסח המסמך. אבל אם יש רווח בין חתימות העדים לבין אישור בית דין של המסמך, הבא לאחר חתימות העדים, אז אפילו אם יש יותר רווח מזה, המסמך כשר.
מַאי שְׁנָא בֵּין עֵדִים לַכְּתָב – דִּלְמָא מְזַיֵּיף וְכָתֵב מַאי דְּבָעֵי, וַחֲתִימִי סָהֲדִי; בֵּין עֵדִים לָאַשַּׁרְתָּא נָמֵי, מְזַיֵּיף וְכָתֵב מַאי דְּבָעֵי, וַחֲתִימִי סָהֲדִי!
הגמרא שואלת: מה שונה במקרה שבו הרווח הוא בין העדים לבין הטקסט, שהוא פוסל את השטר? יש חשש שאולי מחזיק השטר יזייף שורות נוספות ויכתוב מה שירצה, והעדים כבר חתמו בתחתית, וכך נוצר מראית עין שהם מעידים גם על השורות שנוספו. אך את אותו חשש אפשר להעלות גם לגבי רווח בין חתימות העדים לבין אישור בית הדין גם כן: גם שם הוא יכול לזייף שורות נוספות ולכתוב מה שירצה, ולהחתים עדים, כאשר אישור בית הדין יוצר מראית עין שהוא מאשר גם את השורות והחתימות שנוספו. מדוע שטר זה כשר?
דִּמְטַיֵּיט לֵיהּ. אִי הָכִי, בֵּין עֵדִים לַשְּׁטָר נָמֵי מְטַיֵּיט לֵיהּ!
הגמרא מסבירה: מתי רווח בין חתימות העדים לבין אשרור בית הדין אינו בעייתי, לפי רב? רק כאשר מישהו ממלא בדיו את החלל הריק בקווים או בנקודות, כדי למנוע הוספת מידע שם. הגמרא שואלת: אם כן, גם הרווח בין חתימות העדים לבין נוסח השטר צריך גם הוא להיעשות בלתי רלוונטי בדרך זו: שימלא הסופר בדיו [metayyet] את החלל הריק. אם כן, מדוע נשנה באופן גורף שעל העדים לחתום בתוך שתי שורות מן הטקסט?
אָמְרִי: סָהֲדֵי אַטְּיוּטָא הוּא דַּחֲתִימִי. בֵּין עֵדִים לָאַשַּׁרְתָּא נָמֵי, אָמְרִי: בֵּי דִינָא אַטְּיוּטָא הוּא דַּחֲתִימִי! בֵּי דִינָא אַטְּיוּטָא לָא חֲתִימִי.
הגמרא משיבה: מריחת דיו ברווח שבין הטקסט לבין חתימות העדים לא תועיל, שכן אנשים עשויים לומר, כלומר, עשוי להתעורר החשש: העדים חתומים רק על מילוי הדיו. ייתכן שחתימות העדים הוטבעו רק כדי להעיד שמילוי הדיו נעשה בפניהם ושמילוי הדיו אינו סימן לרמאות, וחתימותיהם אינן מתייחסות לטקסט עצמו של המסמך. הגמרא שואלת: אם כן, יש להעלות את אותו חשש גם כאשר הרווח שבין חתימות העדים לבין אישור בית הדין מולא בדיו; גם שם אנשים עשויים לומר: אישור בית הדין חתום רק על מילוי הדיו, ולא על הטקסט עצמו של המסמך. הגמרא משיבה: בית דין אינו חותם על סתם מילוי דיו; אישורו מתייחס תמיד למסמך כולו.
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא גָּיֵיז לֵיהּ לְעֵילָּא, וּמָחֵיק לֵיהּ לִטְיוּטָא, וְכָתֵב מַאי דְּבָעֵי, וּמַחְתִּים סָהֲדֵי; וְאָמַר רַב: שְׁטָר הַבָּא הוּא וְעֵדָיו עַל הַמְּחָק – כָּשֵׁר!
הגמרא מעלה בעיה נוספת: ושמא יש לחשוש שאולי מחזיק השטר ימחק את כל הטקסט המופיע מעל החתימות, ואז ימחק את החלק הכתוב בדיו ויכתוב כל מה שירצה באותו מקום שנמחק, ויחתים עליו עדים שאינם מהוגנים. וזה יהיה שטר כשר, שכן רב אומר: שטר הבא לפני בית הדין לקיום, שבו תוכנו וחתימות עדיו כתובים שניהם על גבי מחק, כשר. ואז יונח שקיום בית הדין מתייחס לשטר החדש והמזויף הזה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria