אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: ״תְּנוּ כְּבִינְתִּי לְבִתִּי, וְהִיא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה״, וּמֵתָה, וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרֶיהָ! אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל – תִּקְבְּרֵם אִמָּן.
הרבנים אמרו לרבי אלעזר: היה מעשה באמם של בני רוכל, שהייתה חולה, ושאמרה: הסיכה שלי תינתן לבתי, והיא שווה אלף ומאתיים דינרים. ולאחר מכן האישה הזאת מתה, והחכמים קיימו את דבריה. מכאן שאדם השוכב על ערש דווי יכול להקנות רכוש ללא מעשה קניין. רבי אלעזר אמר להם: אותו מקרה היה שונה; בני רוכל ייקברו אצל אמם, כלומר, הוא קילל אותם. אי אפשר להביא ראיה ממעשה זה, שכן הבנים הללו היו אנשים רשעים. לפיכך, כאשר פסקו בעניין זה, החכמים לא נהגו בהתאם להלכה, אלא התירו לאמם של בני רוכל לתת את תכשיט יקר הערך הזה לאחותם בלי שנעשה מעשה קניין.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים: מַעֲשֶׂה בְּמָרוֹנִי אֶחָד שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין הַרְבֵּה וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָם בְּמַתָּנָה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֶה עַל גַּב קַרְקַע.
גמרא:שנינו בברייתא: רבי אליעזר אמר לחכמים: היה מעשה באדם אחד ממרון שהיה בירושלים, והיו לו נכסים מטלטלין הרבה. והוא ביקש לתת את המטלטלין במתנה לאנשים שונים, אך לא ניתן היה לקנותם במשיכה. החכמים אמרו לו: אין תקנה להעברת הנכסים אלא אם כן הוא מעביר את המטלטלין באמצעות העברת הבעלות על קרקע.
הָלַךְ וְלָקַח בֵּית סֶלַע אֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר: צְפוֹנוֹ לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת; וּדְרוֹמוֹ לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת. וָמֵת, וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דְּבָרָיו. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! מָרוֹנִי בָּרִיא הָיָה.
הוא הלך ורכש חלקת קרקע סלעית הסמוכה לירושלים, והוא אמר: אני נותן את החלק הצפוני של השטח הזה לפלוני, ועמו מאה כבשים ומאה חביות. ואני נותן את החלק הדרומי של השטח לפלוני, ועמו מאה כבשים ומאה חביות. והוא מת, וחכמים קיימו את דבריו. מכאן עולה שאדם על ערש דווי אינו יכול להעביר נכס ללא מעשה קניין. החכמים אמרו לרבי אליעזר: האם אתה מביא ראיה משם? האיש ממירון היה בריא באותה שעה. זו לא הייתה מתנת שכיב מרע, ולא ניתן היה לקנותה בהוראה בעל פה.
אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל תִּקְבְּרֵם אִמָּן וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא קָא לָיֵיט לְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַיְּימֵי קוֹצִים בַּכֶּרֶם הָיוּ, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ – דִּתְנַן: הַמְקַיֵּים קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קִדֵּשׁ; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קִדֵּשׁ, אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּימִין.
§ המשנה מלמדת: רבי אלעזר אמר להם: אותו מקרה היה שונה; בני רחל צריכים להיקבר אצל אמם. הגמרא שואלת: מה הטעם שהוא היה מקלל אותם? רב יהודה אומר ששמואל אומר: הם היו מקיימים קוצים בכרם ולא עקרו אותם, ורבי אליעזר הולך בהתאם לשיטתו בקו ההיגיון, כפי שלמדנו במשנה (כלאים ה:ח): לגבי מי שמקיים קוצים בכרם, רבי אליעזר אומר: הוא אסר את הכרם, והפך אותו לאסור משום איסור כלאים. וחכמים אומרים: רק גידול דבר, כלומר יבול, שכמותו אנשים בדרך כלל מקיימים, אוסר כרם והופך אותו לאסור.
בִּשְׁלָמָא כַּרְכּוֹם, חֲזֵי; אֶלָּא קוֹצִים, לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? שֶׁכֵּן בַּעֲרַבְיָא מְקַיְּימִין קוֹצִים בַּשָּׂדוֹת לִגְמַלֵּיהֶן.
הגמרא שואלת: מובן, אם היה זה כרכום שגדל בכרם, הרי הוא שימושי לתיבול ולשימושים אחרים, ולכן הוא אוסר את הכרם. אבל באשר לקוצים, למה הם מועילים? רבי חנינא אמר: מה טעמו של רבי אליעזר? זהו מפני שבערביה מקיימים קוצים בשדות עבור גמליהם. רבי אליעזר סבור שמכיוון שמקיימים קוצים במקום אחד, הם נחשבים שימושיים בכל מקום.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: קוֹנִין קִנְיָן מִשְּׁכִיב מְרַע, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. וְלֹא לָחוֹשׁ לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.
רבי לוי אומר: ניתן לבצע מעשה קניין כדי להקנות נכס מאדם השוכב על ערש דווי אפילו בשבת, אף על פי שאין מבצעים עסקאות בשבת. וזה, שחייבים לבצע מעשה קניין, לא נאמר כדי להתחשב בדבריו של רבי אליעזר שמתנותיו של כל אדם השוכב על ערש דווי טעונות מעשה קניין. אלא, הטעם לכך הוא שאם אדם השוכב על ערש דווי מבקש לבצע מעשה קניין, ממלאים את בקשתו, שמא חרדתו כשרואה שאין מקיימים את רצונו תגרום לו לאבד את צלילות דעתו מרוב צערו, ובכך להחמיר את מצבו הגופני הרעוע.
מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת – דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָכוֹל לִכְתּוֹב; אֲבָל לֹא בַּחוֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בַּחוֹל.
משנה:רבי אליעזר אומר: בשבת, האמירה של אדם השוכב על ערש דווי תקפה, שכן הוא אינו יכול לכתוב, וחכמים תיקנו שיוכל לבצע את ההקנאה בעל פה, שמא חוסר היכולת לעשות כן יחמיר את מצבו. אבל הוראה בעל פה אינה תקפה אם נאמרה ביום חול. רבי יהושע אומר: לגבי שבת, חכמים אמרו שהוראתו בעל פה מספיקה, אף על פי שהכתיבה אסורה. ניתן להסיק מקל וחומר שאותו דין חל גם לגבי יום חול, כאשר הכתיבה מותרת.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ – זָכִין לַקָּטָן, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַקָּטָן אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר לַגָּדוֹל.
באופן דומה, ניתן לקנות נכס בשמו של קטין, אך אין ניתן לקנות נכס בשמו של בגיר, שכן הוא יכול לבצע את מעשה הקניין בעצמו; זהו דבריו של רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: החכמים אמרו הלכה זו לגבי קטין, וניתן להסיק מקל וחומר שהיא חלה גם לגבי בגיר, היכול לבצע את מעשה הקניין בעצמו.
גְּמָ׳ מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא – דְּתַנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּחוֹל – דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִכְתּוֹב; אֲבָל לֹא בַּשַּׁבָּת.
גמרא: הגמרא שואלת: של מי הדעה המובעת במשנה? הגמרא משיבה: זוהי דעתו של רבי יהודה. זאת כפי שנלמד בברייתא: רבי מאיר אומר שרבי אליעזר אומר: לגבי אדם הנוטה למות המחלק את רכושו בהוראה בעל פה, ביום חול, דבריו קיימים, מפני שהוא יכול לכתוב, אך דבריו אינם קיימים בשבת, מפני שאינו יכול לכתוב.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ
רבי יהושע
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria