וּלְטַעְמָיךְ, זַבֵּין שָׁוֵי חַמְשָׁא – בְּשִׁיתָּא, הָכִי נָמֵי דִּזְבִינֵיהּ זְבִינֵי?!
ולפי ההיגיון שלך, שהכסף שהוא מקבל בתמורה לנכס הוא סיבה שאפשר לראות את מכירתו כתקפה, אם הוא מכר נכס בשווי חמישה דינרים בשישה דינרים, האם גם מכירתו תהיה מכירה תקפה?
אֶלָּא קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּיָנוֹקָא מְקָרְבָא דַּעְתֵּיהּ גַּבֵּי זוּזֵי; וְאִי אָמְרַתְּ זְבִינֵיהּ זְבִינֵי, זִמְנִין דִּמְקַרְקְשִׁי לֵיהּ זוּזֵי, אָזֵיל מְזַבֵּין לְכוּלְּהוּ נִכְסֵי דַּאֲבוּהּ. אֲבָל גַּבֵּי מַתָּנָה, אִי לָאו דַּהֲוָה לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ – לָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה; אֲמַרוּ רַבָּנַן: תֶּיהְוֵי מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, דְּלִעְבְּידוּ לְהוּ מִילֵּי.
אלא, החכמים סבורים שנטייתו של ילד היא להימשך לכסף. ואם תאמר שמכירתו היא מכירה תקפה, ייתכנו פעמים שיש קונים פוטנציאליים המרעישים בדינרים לפניו כדי לפתותו למכור, והוא ילך וימכור את כל רכוש אביו. משום כך קבעו החכמים שכל מכירותיו אינן תקפות. אבל לגבי מתנה, אם לא הפיק הנאה מן המקבל, לא היה נותן לו מתנה. החכמים לפיכך אמרו: תהא המתנה של יתום תקפה כמתנה, כדי שאנשים יעשו דברים מועילים למען היתומים, שכן היתום יכול לגמול על כך במתן מתנות.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹדְקִין לְקִדּוּשִׁין, לְגֵרוּשִׁין, וְלַחֲלִיצָה, וּלְמֵיאוּנִין. וְלִמְכּוֹר בְּנִכְסֵי אָבִיו – עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים.
§ רב נחמן אומר ששמואל אומר: ילדים שהגיעו לגיל הבגרות, כלומר בן שהוא בן שלוש עשרה שנה ובת שהיא בת שתים עשרה שנה, נבדקים לסימנים המעידים על התבגרות מינית אם יש צורך לקבוע את בגרותם לצורך קידושין, לצורך גירושין, לצורך חליצה, וכן לצורך הצהרת מיאון של נערה להישאר נשואה. אבל כדי למכור מן הנכסים שירש מאביו, המוכר חייב להיות מבוגר יותר, ואין אפשרות למכור נכסים אלה עד שהמוכר יהיה בן עשרים שנה.
וְכֵיוָן דִּבְדַקְנָא לְקִדּוּשִׁין, לְגֵרוּשִׁין לְמָה לִי? לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְיִבּוּם – דִּתְנַן: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ – קְנָאָהּ. וְאֵין נוֹתֵן גֵּט עַד שֶׁיִּגְדַּל.
הגמרא שואלת: אבל משעה שבדקתי את הילד לשם קידושין, למה אני צריך לבדוק אותו שוב לשם גירושין? הגמרא משיבה: דבר זה נצרך רק לגבי ייבום של קטן, כפי שלמדנו במשנה (Nidda 45a): ילד בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, כלומר אלמנת אחיו, קנה אותה לו לאישה על ידי מעשה הביאה. אף על פי שקטן אינו יכול לקדש אישה בנסיבות רגילות, במקרה של ייבום מעשה הביאה של בן תשע עם יבמתו יוצר קניין. אבל הוא אינו יכול לתת לה גט עד שיגיע לגדלותו. לכן יש צורך לבדוק אותו בזמן הגירושין.
לַחֲלִיצָה – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: ״אִישׁ״ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, אֲבָל אִשָּׁה – בֵּין גְּדוֹלָה וּבֵין קְטַנָּה; קָא מַשְׁמַע לַן דְּמַקְּשִׁינַן אִשָּׁה לְאִישׁ, דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי.
הגמרא מסבירה מדוע יש צורך להזכיר בדיקת ילד לצורך חליצה: דבר זה נזכר כדי להוציא מדברי רבי יוסי שאומר, שכן רבי יוסי אומר: "איש," כלומר, איש בוגר, נכתב בפרשת התורה בנוגע לחליצה, כפי שנאמר בפסוק: "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו" (דברים כה:ז). אבל אישה, בין אם היא בוגרת ובין אם קטנה, יכולה להשתחרר על ידי חליצה, שכן הפסוק אינו מציין את גילה. כנגד זאת, רב נחמן מלמד אותנו שאישה הוקשה לאיש בפרשה זו, ומכאן שגם היבמה צריכה להגיע לבגרות, וההלכה אינה בהתאם לדעתו של רבי יוסי.
וּלְמֵיאוּנִין – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: עַד שֶׁיִּרְבֶּה שָׁחוֹר; קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.
הגמרא מסבירה מדוע יש צורך להזכיר בדיקת אדם לשם קביעת מיאונה. דבר זה נזכר להוציא מדברי רבי יהודה שאומר, שכן רבי יהודה אומר שנערה שאמה או אחיה השיאוה כשהייתה קטנה יכולה לבטל את נישואיה על ידי סירוב להישאר נשואה, והיא יכולה לומר סירוב זה עד שתגיע לבגרות גמורה, כלומר, כאשר השטח המכוסה בשערות ערווה שחורות גדול יותר מעור אזור הערווה. לכן רב נחמן מלמד אותנו שההלכה אינה בהתאם לדעת רבי יהודה, ומשעה שנערה פיתחה שתי שערות ערווה שוב אינה יכולה לומר מיאון.
וְלִמְכּוֹר בְּנִכְסֵי אָבִיו עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים – לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה.
רב נחמן קובע: אבל כדי למכור מן הנכס שאדם ירש מאביו, המוכר חייב להיות מבוגר יותר, ואינו יכול למכור את הנכס עד שיהיה בן עשרים שנה. דבר זה נאמר להוציא מדעתו של מי שאומר שהמוכר יכול להיות בן שמונה עשרה שנה.
וְהִלְכְתָא: תּוֹךְ זְמַן, כְּלִפְנֵי זְמַן. וְהִלְכְתָא כְּגִידֵּל בַּר מְנַשֶּׁה.
הגמרא מסיקה: וההלכה היא שבנוגע לגיל שבו קטין יכול למכור נכס שירש מאביו, במהלך הזמן, כלומר במהלך שנתו העשרים, הדבר נחשב כלפני הזמן שבו הדבר מותר, ואין הוא יכול למכור עד סוף שנתו העשרים. וההלכה היא בהתאם לפסיקה שרבא שלח אל גידל בר מנשה, שילד שהגיע לבגרותו ומבין את טיב המשא ומתן העסקי יכול למכור קרקע.
וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא. וְהִלְכְתָא כְּאַמֵּימָר. וְהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל – בְּכוּלְּהוּ.
הגמרא ממשיכה: וההלכה היא בהתאם לדבריו של מר זוטרא, שמי שאינו ראוי למכור קרקע אינו ראוי גם להעיד בנוגע לקרקע. וההלכה היא בהתאם לדבריו של אמימר, שיתום מתחת לגיל עשרים יכול להעניק מתנות מן הנכס שירש מאביו. וההלכה היא בהתאם להאמירה שרב נחמן אומר ששמואל אומר לגבי כל העניינים שהזכיר.
מַתְנִי׳ הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסוּכָּן; נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.
משנה: לגבי מי שמחלק את רכושו בין מקבלים שונים באמצעות הוראה בעל פה, רבי אלעזר אומר: בין במקרה של אדם שהוא בריא ובין במקרה של אדם שהוא מסוכן לחיים, ההלכה היא כך: נכסים שיש להם אחריות, כלומר קרקע, נקנים באמצעות כסף, בשטר העברה, או בחזקה. ודבר זה אשר אין לו אחריות, כלומר מיטלטלין, נקנה רק במשיכה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria