הסיבה לפסיקתו של שמואל היא שידוע כי מעשה של קניין נעשה רק משום ציפייתו למוות קרוב. פסיקה זו מלמדת שאם הנותן אינו מחלים, המקבל קונה את המתנה, וביצוע מעשה קניין אינו מעיד שהנותן התכוון להעביר את הנכס רק לאחר מותו. רב נחמן רמז את התשובה לרבא בתנועת ידו, ורבא שתק.

כאשר רב נחמן קם ממקומו, אמר רב נחמן בר יצחק לרבא: מה רמז לך באותה תנועה? רבא אמר לו: הוא רמז שהאמירה של רב יהודה מתייחסת למקרה שבו הנותן היה בבירור מחזק את התוקף המשפטי של המקבל, בכך שדרש לבצע מעשה קניין בנוסף להענקת המתנה.

הגמרא שואלת: מה נחשב למעשה קניין שמחזק את התוקף המשפטי של המקבל? רב חסדא אמר: מעשה קניין נועד בבירור רק לחזק את התוקף המשפטי של המקבל כאשר, למשל, נכתב בשטר הנוסח הבא: ואנו, העדים, קנינו זאת ממנו באמצעות מעשה קניין בנוסף למתנה זו. דבר זה מלמד שמעשה הקניין לא נעשה כדי לחולל את הקניין בפועל.

§ ברור שאם אדם על ערש דווי כתב שטר העברה המעניק את רכושו לזה האיש, ואז הוא כתב שטר המעניק את אותו רכוש לזה האיש האחר, כלומר למקבל שני, זהו המקרה שנידון על ידי רב דימי. שכן כאשר רב דימי בא מארץ ישראל לבבל הוא אמר: צוואה [דייתיקי] מאוחרת מבטלת צוואה מוקדמת. האמוראים נחלקים לגבי מקרה שבו אדם כתב שטר העברה וגם הקנה חזקה בנכס לזה האיש, ולאחר מכן הוא כתב שטר העברה והקנה חזקה באותו נכס לזה האיש השני. רב אומר: המקבל הראשון קונה את המתנה, ושמואל אומר: המקבל השני קונה את המתנה.

הגמרא מסבירה: רב אומר שהמקבל הראשון קונה את המתנה. מאחר שנעשה מעשה נוסף של הקניית החזקה בנכס, המתנה נחשבת כמו מתנת בריא, שאי אפשר לחזור בה. שמואל אומר שהמקבל השני קונה את המתנה, משום שהיא נחשבת כמו מתנת שכיב מרע, שאפשר לחזור בה.

הגמרא שואלת: אבל האם לא כבר נחלקו רב ושמואל בעניין זה פעם אחת? לגבי שטר הנוגע למתנת שכיב מרע, שבו נכתב שגם נעשה מעשה קניין, רב סבר שאין אפשרות לחזור בו מן המתנה, ואילו שמואל סבר שהקניין לא הועיל. מדוע יש צורך להביא מחלוקת נוספת לגבי אותו עיקרון?

הגמרא משיבה: יש צורך לצטט את שני המקרים. זאת מפני שאילו היה נאמר רק לגבי אותו מקרה, שבו מעשה קניין נרשם בשטר, אפשר היה לומר שרק באותו מקרה רב אומר שאין אפשרות לחזור בו מן המתנה, מפני שמעשה קניין נעשה. אבל במקרה זה, שבו מעשה קניין לא נעשה, אפשר היה לומר שהוא מודה לשמואל. ואילו היה נאמר רק לגבי מקרה זה, שבו הקנה את הנכס למקבל באמצעות שטר בלבד, אפשר היה לומר שרק במקרה זה שמואל אומר שהוא יכול לחזור בו מן המתנה. אבל במקרה האחר, שבו מעשה קניין נרשם בשטר, אפשר היה לומר ששמואל מודה לרב שאין הוא יכול לחזור בו ממנה. לכן, יש צורך לצטט את שני המקרים.

בסורא לימדו את דבריהם של רב ושמואל בדרך ההיא, כפי שנאמר לעיל. בפומבדיתא לימדו את דבריהם כך: רב ירמיה בר אבא אומר: לאחר מותו של רב, השאלה הבאה נשלחה מבית המדרש של רב לשמואל: ילמדנו רבנו: בנוגע לאדם השוכב על ערש דווי שכתב שטר הקנאה המעניק את כל רכושו לאחרים, והם ביצעו מעשה קניין, מהי ההלכה? שמואל שלח להם בתשובה: לאחר שנעשה מעשה קניין, שום דבר אינו יכול לגרום לחזרה מן המתנה.