כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ; כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק זֶה בַּקַּרְקַע – נִקְנָה שְׁטָר כׇּל מָקוֹם שֶׁהוּא. וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת, נִקְנִין עִם הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.
סופר רשאי לכתוב שטר מכר עבור המוכר של נכס לבקשת המוכר, אפילו אם הקונה אינו עמו כאשר הוא מציג את בקשתו, שכן השטר מחייב את המוכר בלבד. במקרה זה, משעה שזה, הקונה, החזיק בקרקע, השטר נקנה, בכל מקום שהוא. וזהו כפי שנאמר במשנה שלמדנו (Kiddushin 26a): נכסים שאין להם אחריות נקנים יחד עם הנכסים שיש להם אחריות באמצעות כסף, באמצעות שטר, או בחזקה בהם. ניתן ללמוד מכאן ששטר כלול במונח: נכסים שאין להם אחריות.
בְּהֵמָה אִיקְּרִי ״נִכְסֵי״, דִּתְנַן: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה בָּהֶן בְּהֵמָה רְאוּיָה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ; זְכָרִים – עוֹלוֹת, וּנְקֵבוֹת – יִמָּכְרוּ לְצׇרְכֵי זִבְחֵי שְׁלָמִים. עוֹפוֹת אִיקְּרִי ״נִכְסֵי״, דִּתְנַן: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים הָרְאוּיִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – יֵינוֹת, שְׁמָנִים וְעוֹפוֹת.
בעל חיים נקרא רכוש, כפי שלמדנו במשנה (שקלים יב ע"א): במקרה של מי שהקדיש את רכושו, ובתוך הרכוש היו בהמות הראויות להקרבה על המזבח, זכרים קרבים כעולות, ונקבות נמכרות לצורך הקרבתן כשלמים. עופות נקראים רכוש, כפי שלמדנו במשנה (שקלים יב ע"א): במקרה של מי שהקדיש את רכושו, ובתוך הרכוש היו דברים הראויים להקרבה על המזבח, כגון יינות, שמנים ועופות, רבי אליעזר אומר: הם נמכרים לצורכי אותו מין של פריט, כלומר, ליחידים שישתמשו בהם כך.
תְּפִלִּין אִיקְּרִי ״נִכְסֵי״, דִּתְנַן: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, מַעֲלִין לוֹ תְּפִלִּין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: סֵפֶר תּוֹרָה מַאי? כֵּיוָן דְּלָא מִזְדַּבַּן – דְּאָסוּר לְזַבּוֹנֵיהּ – לָאו נִכְסֵי הוּא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּמִזְדַּבַּן לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה – נִכְסֵי הוּא? תֵּיקוּ.
תפילין נקראות רכוש, כפי שלמדנו במשנה (ערכין כג ע"ב): לגבי מי שמקדיש את רכושו, שווין של תפיליו מוערך עבורו והוא פודה אותן בתשלום שוויין לגזברות המקדש. דילמה הועלתה לפני החכמים: לגבי ספר תורה, מהי ההלכה? האם הוא נחשב רכוש או לא? האם נאמר שכיוון שאינו נמכר, שכן אסור למכור ספר תורה, הרי הוא משום כך אינו נחשב רכוש? או שמא נאמר שכיוון שניתן למוכרו כדי לאפשר לאדם ללמוד תורה או לשאת אישה, הרי הוא נחשב רכוש. הגמרא מסיקה: הדילמה תעמוד בלא הכרעה.
(סִימָן: זוּטְרָא, אִימֵּיהּ דְּעַמְרָם, מִתַּרְתֵּי אַחְווֹתָא, רַב טוֹבִי וְרַב דִּימִי וְרַב יוֹסֵף.)
§ הגמרא מציגה סימן לסדרת המקרים המובאים להלן: זוטרא, האם, של עמרם, משתי אחיות, רב טובי, ורב דימי ורב יוסף.
אִימֵּיהּ דְּרַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּא כַּתְבִינְהוּ לְנִכְסַהּ לְרַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּא, דְּבָעֲיָא לְאִנְּסוֹבֵי לֵיהּ לְרַב זְבִיד. אִינְּסִיבָא וְגָרְשַׁהּ. אָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, אֲמַר: מִשּׁוּם אִנְּסוֹבֵי – וְהָא אִינְּסִיבָא.
אמו של רב זוטרא בר טוביה כתבה שטר המעניק את רכושה לרב זוטרא בר טוביה, והסבירה שהיא עושה זאת מפני שרצתה להינשא לרב זביד, ולא רצתה שהוא יקנה את רכושה. היא נישאה לרב זביד, והוא גירש אותה. היא באה לפני רב ביבאי בר אביי לתבוע את רכושה מבנה. רב ביבאי אמר: היא העבירה את רכושה מפני שרצתה להינשא, והיא נישאה. מאחר שכוונותיה התממשו, אף שלאחר מכן התגרשה, המתנה היא מתנה תקפה.
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִשּׁוּם דְּאַתּוּ מִמּוּלָאֵי, אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָיתָא? אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר מַבְרַחַת קָנֵי, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא גַלְּיָא דַּעְתַּהּ, אֲבָל הָכָא – גַלְּיָא דַּעְתַּהּ דְּמִשּׁוּם אִינְּסוֹבֵי הוּא, וְהָא אִינְּסִיבָא וְאִיגָּרְשָׁה.
רב הונא, בנו של רב יהושע, אמר לרב ביבאי: וכי מפני שאתה בא משושלת של אנשים קטועים [מולאי], מביתו של הכהן הגדול עלי, שצאצאיו נידונו למיתה מוקדמת (ראו שמואל א׳ ב:31), אתה אומר דברים קטועים [מולייתא] ופגומים? אפילו לשיטת מי שאומר שמעשה של אישה המסתירה את רכושה מבעלה המיועד מועיל לקניין, והאישה אינה יכולה להשיב לעצמה את הרכוש, דבר זה חל כאשר לא גילתה את כוונותיה בהעברת הבעלות על רכושה. אבל כאן, היא גילתה את כוונותיה שהעבירה את הרכוש מפני שרצתה להינשא; והיא נישאה, אך התגרשה. לכן, מאחר שאינה נשואה עוד, היא יכולה להשיב לעצמה את הרכוש.
אִימֵּיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא, בְּאוּרְתָּא כְּתַבְתִּינְהוּ לְנִכְסַהּ לְרָמִי בַּר חָמָא, בְּצַפְרָא כְּתַבְתִּינְהוּ לְרַב עוּקְבָא בַּר חָמָא. אֲתָא רָמֵי בַּר חָמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אוֹקְמֵיהּ בְּנִכְסֵי. אֲזַל רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אוֹקְמֵיהּ בְּנִכְסֵי.
אמו של רמי בר חמא כתבה שטר בערב המעניק את רכושה לרמי בר חמא. בבוקר שלמחרת, היא כתבה שטר המעניק את רכושה לאחיו, רב עוקבא בר חמא. רמי בר חמא בא לפני רב ששת, אשר העמיד אותו כבעלים של הרכוש, שכן השטר המעביר לו את הרכוש קדם למתנה לאחיו. רב עוקבא בר חמא בא לפני רב נחמן, אשר העמיד אותו כבעלים של הרכוש.
אֲתָא רַב שֵׁשֶׁת לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא אוֹקְמֵיהּ מָר לְרַב עוּקְבָא בַּר חָמָא? אִי מִשּׁוּם דַּהֲדַרָא בַּהּ – וְהָא שְׁכִיבָא! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל שֶׁאִילּוּ עָמַד – חוֹזֵר, חוֹזֵר בְּמַתְּנָתוֹ.
רב ששת בא לפני רב נחמן ואמר לו: מה הטעם שהמר העמיד את רב עוקבא בר חמא כבעל הנכס? אם זה מפני שחזרה בה ממתנתה, והרי לא מתה? מאחר שמתנת שכיב מרע נחשבת תקפה, רמי בר חמא כבר קנה את הנכס בערב. רב נחמן אמר לרב ששת: זהו מה ששמואל אומר: לגבי מתנת שכיב מרע, בכל מקרה שבו היה יכול לחזור בו ממתנתו אילו היה מבריא, כלומר, אם העביר בעלות על כל נכסיו, אפילו אם אינו מבריא, הוא יכול לחזור בו ממתנתו.
אֵימוֹר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל – לְעַצְמוֹ; לְאַחֵר מִי אָמַר? אֲמַר לֵיהּ, בְּפֵירוּשׁ אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר.
רב ששת השיב: אמור ששמואל אמר שהוא יכול לחזור בו ממתנתו אם הוא רוצה להחזיק בנכס לעצמו, אבל אם הוא רוצה לחזור בו ממתנתו כדי לתתו לאחר, האם הוא גם אמר שהוא יכול לעשות כן? רב נחמן אמר לרב ששת: שמואל אמר במפורש שהוא יכול לחזור בו ממתנתו בין כדי להחזיק בנכס לעצמו ובין כדי לתתו לאחר.
אִימֵּיהּ דְּרַב עַמְרָם חֲסִידָא הֲוָה לַהּ מְלוּגָא דִּשְׁטָרֵאי. כִּי קָא שָׁכְבָא, אָמְרָה: לֶיהֱוֵי לְעַמְרָם בְּרִי. אֲתוֹ אֲחוֹהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא לָא מְשַׁךְ! אֲמַר לְהוּ: דִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ.
לאמו של רב עמרם החסיד הייתה חבילה [מלוגא] של שטרי חוב. כאשר נטתה למות, אמרה: יהיו שטרי החוב הללו לעמרם, בני. אחיו באו לפני רב נחמן. הם אמרו לרב נחמן: אבל רב עמרם לא משך את חבילת המסמכים, ומכיוון שלא נעשה מעשה קניין, לא קנה אותם. רב נחמן אמר להם: לא היה צורך במעשה קניין, משום שדבריו של אדם השוכב על ערש דווי נחשבים ככתובים וכאילו המסמכים נמסרו למקבל.
אֲחָתֵיהּ דְּרַב טוֹבִי בַּר רַב מַתְנָה כְּתַבְתִּינְהוּ לְנִכְסַהּ לְרַב טוֹבִי בַּר רַב מַתְנָה – בְּצַפְרָא. לְפַנְיָא, אֲתָא רַב אַחָדְבוּי בַּר רַב מַתְנָה בְּכָה לַהּ – אֲמַר לַהּ, הַשְׁתָּא אָמְרִי: מָר צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, וּמָר לָאו צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן! כְּתַבְתִּינְהוּ נִיהֲלֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל שֶׁאִילּוּ עָמַד חוֹזֵר, חוֹזֵר בְּמַתְּנָתוֹ.
אחותו של רב טובי בר רב מתנא כתבה שטר בבוקר המעניק את רכושה לרב טובי בר רב מתנא. בערב בא אח אחר, רב אחדבוי בר רב מתנא, ובכה לפניה. רב אחדבוי אמר לה: עכשיו אנשים יאמרו שנתת את רכושך לרב טובי מפני שאדון זה, רב טובי, הוא תלמיד תורה, ואדון זה, רב אחדבוי, אינו תלמיד תורה. היא כתבה שטר המעניק את הרכוש לו. רב טובי בא לפני רב נחמן. רב נחמן אמר לרב טובי: זה מה ששמואל אומר: לגבי מתנת שכיב מרע, בכל מקרה שבו יכול היה לחזור בו ממתנתו אילו היה מחלים, אפילו אם אינו מחלים, הוא יכול לחזור בו ממתנתו, ולכן הרכוש שייך לרב אחדבוי.
אֲחָתֵיהּ דְּרַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף הֲוָה לַהּ פִּיסְקְתָא דְפַרְדֵּיסָא, כׇּל אֵימַת דַּהֲוָת חָלְשָׁא הֲוָה מַקְנְיָא לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ,
לאחותו של רב דימי בר יוסף הייתה חלקת אדמה בפרדס. בכל פעם שחלתה וחשבה שהיא עומדת למות, הייתה מעבירה את הבעלות על הפרדס לרב דימי,