אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן – מִשּׁוּם דְּלָאו כְּרוֹת גִּיטָּא מַתְנֵינַן לַהּ.
רב אשי אמר לרבינא: הסיבה שהעבד אינו משתחרר אם האדון שמר לעצמו חלק מן הנכסים אינה שהעבד כלול בנכסים שהבעלים שמר לעצמו. אלא, אנו מלמדים הלכה זו ככזו שהיא משום העובדה שהשטר אינו גט שחרור שמנתק לחלוטין את הקשר בין העבד לבין האדון.
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: חֲמִשָּׁה עַד שֶׁיִּכְתְּבוּ כָּל נִכְסֵיהֶם; וְאֵלּוּ הֵן: שְׁכִיב מְרַע, עַבְדּוֹ, אִשְׁתּוֹ, וּבָנָיו, מַבְרַחַת.
§ רבא אומר כי רב נחמן אומר: ישנם חמישה סוגי מתנות שעליהם חלות הלכות מסוימות, אך ההלכות אינן חלות עד שהבעלים יכתבו שטר המעניק את כל רכושם לאחר מבלי להשאיר דבר לעצמם, והם כדלקמן: מתנת שכיב מרע, מתנה לעבדו הכנעני, עבד, מתנה לאשתו, מתנה לבניו, ומתנת אישה המסתירה את רכושה מבעלה העתיד על ידי העברת רכושה לאחר לפני נישואיה. במקרה אחרון זה תיקנו חכמים שאם בעלה מת או מגרש אותה, היא יכולה לשוב ולתבוע את הרכוש.
שְׁכִיב מְרַע – דִּתְנַן: שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כׇּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, וְשִׁיֵּיר קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת; לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת.
הגמרא מסבירה כל אחד מן המקרים הללו: במקרה של מתנה של אדם על ערש דווי, זהו כפי שלמדנו במשנה (146b): לגבי אדם על ערש דווי שכתב שטר המעניק את כל רכושו לאחרים, והוא שייר לעצמו כלשהו מן הקרקע, מתנתו קיימת אפילו אם לאחר מכן הבריא. אם לא שייר לעצמו כלשהו מן הקרקע, והבריא, אין מתנתו קיימת, שכן המתנה הייתה מותנית במותו, שהרי ברור שלא התכוון להותיר את עצמו ללא אמצעי מחיה אם ישרוד.
עַבְדּוֹ – דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ – יָצָא בֶּן חוֹרִין, שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין.
במקרה של מתנה לעבדו, זהו כפי שלמדנו במשנה (פאה ג:ח): לגבי מי שכותב שטר המעניק את כל נכסיו לעבדו הכנעני , העבד השתחרר, אך אם שייר לעצמו כלשהו מן הקרקע, הרי הוא לא השתחרר, שכן אולי שייר גם את העבד לעצמו.
אִשְׁתּוֹ – דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ – לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפֹּטְרוֹפָּא.
במקרה של מתנה לאשתו, זהו כפי שרב יהודה אומר ששמואל אומר: מי שכותב שטר המעניק את כל רכושו לאשתו אינו אלא ממנה אותה לאפוטרופוסית על רכושו, כלומר, כוונתו רק להפקיד את הרכוש בידה והיא אינה קונה אותו. לפי רב נחמן, דין זה חל רק אם לא שייר לעצמו שום חלק מן הרכוש.
בָּנָיו – דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא – אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ.
במקרה של מתנה לבניו, זהו כפי שלמדנו במשנה (פאה ג:ז): לגבי מי שכותב שטר המעניק את כל נכסיו לבניו, והוא כותב בשטר שהוא מעניק כלשהו מן הקרקע לאשתו, היא מפסידה את תשלום כתובתה. אם הוא משאיר לעצמו כלשהו מן הקרקע, אשתו אינה מפסידה את תשלום כתובתה.
מַבְרַחַת – דְּאָמַר מָר: מַבְרַחַת צְרִיכָה שֶׁתִּכְתּוֹב כׇּל נְכָסֶיהָ.
במקרה של מתנה של אישה המסתירה את רכושה מבעלה המיועד, זהו כפי שהאדון אומר: במקרה של אישה שמבקשת להסתיר את רכושה מבעלה העתידי, עליה לכתוב שטר המעניק את כל רכושה לאחר. אם היא משאירה לעצמה סכום כלשהו מן הרכוש, אין היא יכולה להשיב את הרכוש אם תתאלמן או תתגרש.
וּבְכוּלְּהוּ מִטַּלְטְלֵי הָוֵי שִׁיּוּר, לְבַר מִכְּתוּבָה – דְּאַמְּקַרְקְעֵי תַּקִּינוּ רַבָּנַן, מִמִּטַּלְטְלֵי לָא תַּקּוּן רַבָּנַן.
הגמרא מסיקה: ביחס לכל אלה המקרים, שיור של מיטלטלין נחשב שיור משמעותי של נכס, למעט ביחס לכתובה של אישה. אם אדם מקנה את כל נכסיו לבניו מלבד כלשהו מן הקרקע, שאותו הוא נותן לאשתו, והוא משייר לעצמו רק מיטלטלין, אשתו מפסידה את גביית כתובתה, שכן לא נותר ברשות הבעל דבר שממנו היא זכאית לגבות. זאת מפני שחכמים תיקנו שהשעבוד על הכתובה חל על קרקע, וחכמים לא תיקנו שניתן לגבות את הכתובה מן המיטלטלין.
אַמֵּימָר אָמַר: מִטַּלְטְלֵי דִּכְתִיבִי בִּכְתוּבָּה, וְאִיתַנְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ – הָוֵי שִׁיּוּר.
אמימר אמר: לגבי מיטלטלין שהם כתובים במפורש בכתובה כנכסים שמהם ניתן לגבות את החוב והם עדיין קיימים, אם הבעל משאיר נכס זה לעצמו, הרי זו השארה משמעותית של נכס, ואשתו אינה מפסידה את תשלום כתובתה.
אָמַר ״נִכְסַי לִפְלָנְיָא״ – עַבְדָּא אִיקְּרִי ״נִכְסֵי״, דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ – יָצָא בֶּן חוֹרִין. אַרְעָא אִיקְּרִי ״נִכְסֵי״, דִּתְנַן: נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת, נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. גְּלִימָא אִיקְּרִי ״נִכְסֵי״, דִּתְנַן: וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.
§ אם אדם אמר: נכסיי יהיו לפלוני, כל דבר המכונה נכסים נכלל במתנה. עבד כנעני נקרא נכסים, כפי שלמדנו במשנה (פאה ג:ח): לגבי מי שכותב, כלומר נותן בשטר, את כל נכסיו לעבדו הכנעני, העבד יצא לחירות. קרקע נקראת נכסים, כפי שלמדנו במשנה (קידושין כו ע"א): נכסים שיש להם אחריות, כלומר קרקע, נקנים בכסף, באמצעות שטר, או בחזקה. גלימה, וכן שאר בגדים ומיטלטלין, נקראת נכסים, כפי שלמדנו באותה משנה: ונכסים שאין להם אחריות, כלומר מיטלטלין, נקנים רק במשיכה.
זוּזֵי אִיקְּרִי ״נִכְסֵי״, דִּתְנַן: וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. כִּי הָא דְּרַב פָּפָּא הֲווֹ לֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי חוֹזָאֵי, אַקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא אַגַּב אַסִּיפָּא דְבֵיתֵיהּ. כִּי אֲתָא, נְפַק לְאַפֵּיהּ עַד ״תְּווֹךְ״.
כסף [זוזי] נקרא מטלטלין, כפי שלמדנו באותה משנה עצמה: ונכסים שאין להם אחריות נקנים יחד עם נכסים שיש להם אחריות באמצעות כסף, באמצעות שטר, או בחזקה בהם. כסף הוא מן הסוגים של נכסים שניתן לקנות באמצעות קניין קרקע, כפי שניכר ממעשה זה של רב פפא, אשר היו לו שנים עשר אלף דינרים בהלוואה לאנשי בי חוזאי. רב פפא העביר את הבעלות על הכסף לרב שמואל בר אחא, שהיה בדרכו לבי חוזאי, באמצעות העברת הבעלות על מפתן ביתו, כדי שרב שמואל בר אחא יוכל לגבות את הכסף. כאשר רב שמואל בר אחא חזר עם הכסף, רב פפא שמח כל כך עד שיצא עד טבח לקראתו.
שְׁטָרָא אִיקְּרִי ״נִכְסֵי״, דְּאָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הֵן; אָמַר ״זְכוּ בְּשָׂדֶה זֶה לִפְלוֹנִי, וְכִתְבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר״ – חוֹזֵר בַּשְּׁטָר, וְאֵינוֹ חוֹזֵר בַּשָּׂדֶה. ״עַל מְנָת שֶׁתִּכְתְּבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר״ – חוֹזֵר בֵּין בַּשְּׁטָר בֵּין בַּשָּׂדֶה.
שטר נקרא נכס, כפי שאומר רבה בר יצחק: ישנם שני סוגים של שטרות בנוגע לקניין קרקע. אם אדם אמר לעדים: קנו שדה זו עבור פלוני וכתבו לו את השטר כראיה למכירה, הנותן יכול לחזור בו מן השטר אך אינו יכול לחזור בו מהעברת הבעלות על השדה לאחר שהצד האחר כבר החזיק בה. אם אמר: קנו שדה זו עבור פלוני בתנאי שתכתבו לו את השטר, הנותן יכול לחזור בו הן מן השטר והן מהעברת השדה, שכן התנה שקניין השדה תלוי בכתיבת השטר.
וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא: שְׁלֹשָׁה שְׁטָרוֹת הֵן; תְּרֵי – הָנֵי דַּאֲמַרַן, אִידַּךְ – אִם קָדַם מוֹכֵר וְכָתַב אֶת הַשְּׁטָר, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ:
ורב חייא בר אבין אומר שרב הונא אומר: יש שלושה סוגים של שטרות. שניים הם אלה שאמרנו לעיל, והאחר הוא כדלקמן: אם המוכר כתב את השטר מראש והחזיק בו עד שהקונה יבוא וישלם לו. הגמרא מוסיפה בדרך אגב: זהו כמו אותההלכהשלמדנו במשנה (167b):
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria