וְאָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָשׂוּ מְטַלְטְלִין שִׁיּוּר אֵצֶל עֶבֶד, וְלֹא עָשׂוּ מְטַלְטְלִין שִׁיּוּר אֵצֶל כְּתוּבָּה!
ורב דימי בר יוסף אומר שרבי אלעזר אומר: החכמים ראו במיטלטלין דבר הנחשב שיור משמעותי של נכס לעצמו לעניין שחרורו של עבד, כך שעבד אינו משתחרר כאשר אדונו נותן לו את כל שאר נכסיו. אבל הם לא ראו במיטלטלין שאדם מנע מבניו וייחד לאשתו דבר הנחשב שיור משמעותי של נכס לעניין כתובתה. אם אדם נתן את כל נכסיו לבניו אך שייר כלשהו מן הקרקע לאשתו, היא מפסידה את כתובתה. בכך שלא מחתה על המתנה, הודתה שתגבה את כתובתה רק מן הקרקע ששייר לה. ואף על פי כן, אם שייר לאשתו רק מיטלטלין, אינה מפסידה את כתובתה. פסיקתו של רבי אלעזר לעניין עבד מלמדת שהביטוי: משייר כלשהו מן הקרקע, אינו בהכרח מוציא מיטלטלין.
הָתָם בְּדִין הוּא דְּלָא לִיתְנֵי קַרְקַע; וְאַיְּידִי דִּתְנָא רֵישָׁא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא חַיֶּיבֶת בַּפֵּאָה וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתּוֹב עֲלֵיהֶם פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמָּהֶם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה – מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי קַרְקַע.
רב יוסף משיב: שם, בנוגע לעבד, מן הדין המשנה לא הייתה צריכה ללמד את ההלכה בנוגע לקרקע, אלא הייתה צריכה ללמד את ההלכה בנוגע לכל נכס. אלא שמכיוון שהבבא הראשונה של המשנה מלמדת הלכה בנוגע לקרקע, המשנה מזכירה קרקע גם בבבא שלאחריה. הגמרא מצטטת את הבבא הראשונה (פאה ג:ו): רבי עקיבא אומר: בעלים של כלשהו קרקע חייב בפאה ובביכורים; ואם לחייב יש כלשהו קרקע, המלווה יכול לכתוב עליו פרוזבול כדי שחובותיו לא יתבטלו בשנה השביעית; והוא יכול לקנות נכסים שאין להם אחריות אגביו בכסף, בשטר, או בחזקה. רב יוסף מסכם: משום כך המשנה מלמדת את ההלכה בנוגע לקרקע.
וְכׇל הֵיכָא דְּתָנֵי ״כׇּל שֶׁהוּא״ – לֵית לֵיהּ שִׁיעוּרָא? וְהָא תְנַן, רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרָס – חַיָּיבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כׇּל שֶׁהֵן. וְאָמְרִינַן: וְכַמָּה ״כׇּל שֶׁהֵן״? אָמַר רַב: מָנֶה וּפְרָס, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְחוּמָּשׁוֹת!
אביי מעלה קושיה על קביעתו של רב יוסף שהמונח כלשהו צריך להיות מובן כפשוטו: והאם בכל מקום שבו נלמד המונח: כלשהו, האם לכמות אין שיעור? והרי למדנו במשנה (חולין קלה ע"א): רבי דוסא בן הרכינס אומר: בגזיזת חמש צאן, הצמר הנגזז של כל אחת, כשהצמר שוקל מאה דינרים וחצי של מאה דינרים, כלומר מאה וחמישים דינרים, מחייב את הבעלים במצווה לתת ראשית הגז לכהנים. וחכמים אומרים: חמש צאן, שכל אחת מהן הנגזזת מניבה צמר במשקל כלשהו. ואנו אומרים: וכמה מציין המונח: כלשהו? רב אומר: משקל כולל של מאה דינרים וחצי של מאה דינרים, ובלבד שמאה וחמישים הדינרים מחולקים בשווה בין חמש הצאן. מכאן שהמונח כלשהו יכול לציין שיעור מינימלי מסוים.
הָתָם, בְּדִין הוּא דְּלָא לִיתְנֵי ״כׇּל שֶׁהוּא״; וְאַיְּידֵי דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא שִׁיעוּרָא רַבָּה, אָמַר אִיהוּ נָמֵי שִׁיעוּרָא זוּטְרָא – קָרֵי לַהּ ״כׇּל שֶׁהוּא״.
רב יוסף משיב: שם, בנוגע לצמר הגז הראשון, מן הדין המשנה לא הייתה צריכה ללמד את ההלכה בנוגע לכלשהו. אלא שמכיוון שהתנא הראשון, רבי דוסא בן הרכינס, קובע שיעור גדול, החכמים גם קובעים שהם דורשים שיעור קטן, ולכן הם קוראים לשיעור זה כלשהו. אבל בנוגע למתנת שכיב מרע, יש להבין את המונח כלשהו כפשוטו.
פְּשִׁיטָא – אָמַר: ״מִטַּלְטְלַי לִפְלָנְיָא״ – כֹּל מָאנֵי תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ קָנֵי, לְבַר מֵחִטִּי וּשְׂעָרֵי. ״כֹּל מִטַּלְטְלַי לִפְלָנְיָא״ – אֲפִילּוּ חִטֵּי וּשְׂעָרֵי. וַאֲפִילּוּ רֵיחַיִם הָעֶלְיוֹנָה קָנָה, לְבַר מֵרֵיחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה. ״כֹּל דְּמִטַּלְטַל״ – אֲפִילּוּ רֵיחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה קָנֵי.
§ מובן מאליו שאם אדם אמר: אני נותן את המיטלטלין שלי לפלוני, הרי אותו אדם קונה את כל כליו, למעט החיטים והשעורים. אם אמר: אני נותן את כל המיטלטלין שלי לפלוני, הרי אותו אדם קונה אפילו את החיטים והשעורים, והוא קונה אפילו את הריחיים העליונות, שכן לעיתים מסירים אותן ממקומן. הוא קונה את כל הנכסים שאינם קרקע או בתים, חוץ מן הריחיים התחתונות, שאינן זזות לעולם. אם אמר: אני נותן לפלוני כל דבר שניתן לטלטלו, אותו אדם קונה אפילו את הריחיים התחתונות, שכן אפשר לטלטלן.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: עַבְדָּא – כִּמְקַרְקְעָא אוֹ כְּמִטַּלְטְלָא דָּמֵי? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: הַמּוֹכֵר אֶת הָעִיר – מָכַר בָּתִּים, שִׁיחִין, וּמְעָרוֹת, וּמֶרְחֲצָאוֹת, וּבֵית הַבַּדִּין, וּבֵית הַשְּׁלָחִין; אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטְלִין. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר: ״הִיא וְכֹל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ״, אֲפִילּוּ הָיוּ בָּהּ בְּהֵמָה אוֹ עֲבָדִים – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כְּמִטַּלְטְלָא דָּמֵי, מִשּׁוּם הָכִי לָא מִיזְדַּבַּן בְּרֵישָׁא; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כִּמְקַרְקְעָא דָּמֵי, אַמַּאי לָא מִיזְדַּבַּן?
הועלתה דילמה בפני החכמים: האם המעמד ההלכתי של עבד כנעני הוא כשל קרקע, או שמעמדו הוא כשל מיטלטלין? אמר רב אחא בריה דרב אביא לרב אשי: בוא ושמע ראיה ממשנה (סח ע"א): בעל קרקע שמכר את העיר מכר עמה את הבתים, ואת הבורות והמערות, ואת בתי המרחץ, ואת בתי הבדין ואת השדות המושקים, אבל לא את המיטלטלין. אבל כאשר המוכר אמר לקונה: אני מוכר אותה ואת כל מה שבתוכה, אז אפילו אם היו בה בהמות או עבדים כנעניים בתוכה, כולם מכורים. רב אחא בריה דרב אביא מבאר את הראיה: מובן, אם אתה אומר שהמעמד ההלכתי של עבד כנעני הוא כשל מיטלטלין, משום כך הוא אינו נמכר במקרה הראשון. אבל אם אתה אומר שהמעמד ההלכתי של עבד כנעני הוא כשל קרקע, מדוע אינו נמכר עם העיר?
וְאֶלָּא מַאי? כְּמִטַּלְטְלָא דָּמֵי?! מַאי ״אֲפִילּוּ״? [אֶלָּא] מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – שָׁאנֵי מִטַּלְטְלָא דְּנָיֵיד מִמִּטַּלְטְלָא דְּלָא נָיֵיד; אֲפִילּוּ תֵּימָא כִּמְקַרְקְעָא דָּמֵי, שָׁאנֵי מְקַרְקְעָא דְּנָיֵיד מִמְּקַרְקְעָא דְּלָא נָיֵיד.
רב אשי השיב: אלא, מה אתה אומר? האם אתה סבור שמעמדו ההלכתי הוא כמו זה של מיטלטלין? אם אין הבדל במעמד ההלכתי בין עבדים כנעניים למיטלטלין, מה הטעם שהמשנה מדגישה במקרה השני שאפילו העבדים הכנעניים נמכרים? אלא, מה יש לך לומר כדי להסביר זאת? יש להסביר שמיטלטלין שנעים מעצמם שונים ממיטלטלין שאינם נעים מעצמם, ולכן אפשר היה לחשוב שאף על פי שהמכירה כוללת מיטלטלין, עבדים כנעניים אינם כלולים במכירה. באותו אופן, אפילו אם תאמר שמעמדו ההלכתי של עבד כנעני הוא כמו זה של קרקע, קרקע שנעה שונה מקרקע שאינה נעה. לכן, אי אפשר להוכיח את מעמדם ההלכתי של עבדים כנעניים ממשנה זו.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, הַכּוֹתֵב לְעַבְדּוֹ כׇּל נְכָסָיו – יָצָא בֶּן חוֹרִין. שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״כׇּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי עַבְדִּי, חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן״.
רבינא אמר לרב אשי: בוא ושמע ראיה ממשנה (פאה ג:ח): לגבי מי שכותב, כלומר נותן באמצעות שטר, את כל נכסיו לעבדו הכנעני, העבד השתחרר, אבל אם שייר לעצמו כלשהו מן הקרקע, הרי הוא לא השתחרר, שכן אולי שייר גם את העבד לעצמו. רבי שמעון אומר: לעולם הוא נעשה בן חורין בלי קשר ללשון השטר, אפילו אם האדון שייר לעצמו קרקע, אלא אם כן נאמר בשטר: כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי, חוץ מרבבה אחת מהם.
וְאָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָשׂוּ מִטַּלְטְלִין שִׁיּוּר אֵצֶל עֶבֶד, וְלֹא עָשׂוּ מִטַּלְטְלִין שִׁיּוּר אֵצֶל כְּתוּבָּה. וַאֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי טַעְמָא? עַבְדָּא מִטַּלְטְלָא הוּא, וּמִטַּלְטְלָא לְמִטַּלְטְלָא הָוֵי שִׁיּוּר; וּכְתוּבַּת אִשָּׁה מְקַרְקְעָא הוּא, וּמִטַּלְטְלָא לִמְקַרְקְעָא לָא הָוֵי שִׁיּוּר.
ורב דימי בר יוסף אומר שרבי אלעזר אומר: החכמים ראו במיטלטלין דבר הנחשב שיור משמעותי של נכס לעצמו לעניין עבד, כך שהעבד אינו משתחרר כאשר האדון נותן לו את כל שאר נכסיו. אבל הם לא ראו במיטלטלין שאדם מנע מבניו וייחד לאשתו דבר הנחשב שיור משמעותי של נכס לעניין כתובתה. ורבא אמר לרב נחמן: מה הטעם בכך? רב נחמן הסביר: עבד כנעני נחשב מיטלטלין, ולכן שיור מיטלטלין הוא שיור משמעותי לעניין מיטלטלין. אבל כתובת אישה היא שטר הנוגע לקרקע, שכן תשלום הכתובה נגבה מן הקרקע, ולכן שיור מיטלטלין אינו נחשב שיור משמעותי לעניין קרקע. רב נחמן קובע שעבד כנעני נחשב מיטלטלין.