Drashot AI Logo
וְאִם בָּא לַחְתּוֹךְ – חוֹתֵךְ. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: שֶׁאִם בָּא לַחְתּוֹךְ – חוֹתֵךְ.
ואם הוא רוצה לחתוך את המגילה, הוא רשאי לחתוך אותה. הגמרא תמהה על כך: מה התנאאומר? מדוע הוזכר כאן חיתוך המגילה? הגמרא משיבה: כך התנאאומר: הוא מסדר את הטקסט כך שאם הוא מסיים ספר בתחתית עמוד אחד, הוא מתחיל את הספר הבא בראש העמוד הבא מבלי להשאיר מקום ריק, כדי שאם הוא רוצה לחתוך את המגילה, הוא רשאי לחתוך אותה. אם הוא אינו מתחיל את הספר הבא בראש העמוד הבא, הוא לא יוכל לחתוך את המגילה, מפני שאין זה ראוי שמגילה תתחיל במקום ריק.
וּרְמִינְהִי: תְּחִלַּת סֵפֶר וְסוֹפוֹ – כְּדֵי לָגוֹל. כְּדֵי לָגוֹל מַאי? אִי כְּדֵי לָגוֹל עַמּוּד – קַשְׁיָא הֶקֵּף; אִי כְּדֵי לָגוֹל הֶקֵּף – קַשְׁיָא עַמּוּד!
הגמרא מעלה סתירה בין ברייתא זו לבין ברייתא אחרת המלמדת: יש להשאיר קלף מספיק בתחילת המגילה ובסופה כדי לגלול. הגמרא מבהירה: כדי לגלול סביב מה? אם הכוונה היא כדי לגלול סביב העמוד שאליו מחובר תחילת המגילה, הרי זה קשה לאור מה שנלמד בברייתא הראשונה, שבסוף המגילה יש להשאיר קלף מספיק כדי לגלול סביב כל ההיקף של המגילה. ואם הכוונה היא כדי לגלול סביב כל ההיקף, הרי זה קשה לאור מה שנלמד בברייתא הראשונה, שבתחילת המגילה יש להשאיר קלף מספיק כדי לגלול סביב העמוד.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לִצְדָדִין קָתָנֵי.
רב נחמן בר יצחק אמר: התנא מלמד את ההלכה באופן מפריד, ומתייחס לשני מקרים נפרדים. הוא קובע קביעה כללית שלפיה יש להשאיר די קלף לכריכה כנדרש: בתחילת המוט, די כדי לכרוך סביב המוט, ובסוף המגילה, די כדי לכרוך סביב ההיקף.
רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי תַּנְיָא הָהִיא – בְּסֵפֶר תּוֹרָה. כִּדְתַנְיָא: כׇּל הַסְּפָרִים נִגְלָלִים מִתְּחִלָּתָן לְסוֹפָן; וְסֵפֶר תּוֹרָה נִגְלָל לְאֶמְצָעִיתוֹ, וְעוֹשֶׂה לוֹ עַמּוּד אֵילָךְ וְאֵילָךְ. אֲמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק: כָּךְ הָיוּ כּוֹתְבֵי סְפָרִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין סִפְרֵיהֶם.
רב אשי אמר: כאשר אותה ברייתא שנייה נלמדת, ומציינת שאותה מידה של קלף נשארת הן בתחילת המגילה והן בסופה, היא מתייחסת לספר תורה, כפי שנלמד בברייתא: כל שאר המגילות נגללות מן ההתחלה אל הסוף סביב עמוד אחד, אבל ספר תורה נגלל משני הקצוות אל האמצע סביב שני עמודים, שאחד מהם הוא מחבר בקצה זה של המגילה ואת השני בקצה האחר. רבי אליעזר בן רבי צדוק אמר: כך היו הסופרים בירושלים עושים את מגילותיהם, כלומר, עם עמודים בשני הקצוות כדי שיהיה אפשר לגלול אותן אל האמצע.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹשִׂין סֵפֶר תּוֹרָה – לֹא אׇרְכּוֹ יוֹתֵר עַל הֶקֵּיפוֹ, וְלֹא הֶקֵּיפוֹ יוֹתֵר עַל אׇרְכּוֹ. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי: שִׁיעוּר סֵפֶר תּוֹרָה בְּכַמָּה? אָמַר לָהֶן: בִּגְוִיל – שִׁשָּׁה. בִּקְלָף בְּכַמָּה? אֵינִי יוֹדֵעַ.
§ החכמים לימדו: אין לעשות ספר תורה באופן כזה שאורכו, כלומר גובהו, גדול מהיקפו כאשר הוא גלול; ולא יהיה היקפו גדול מאורכו. שאלו את רבי יהודה הנשיא: מה צריך להיות גודלו של ספר תורה? רבי יהודה הנשיא אמר להם: אם נכתב על עור שעובד בעפצים [גוויל] צריך להיות אורכו שישה טפחים. הוסיפו ושאלו אותו: כמה צריך להיות אם נכתב על קלף רגיל [קלף]? רבי יהודה הנשיא אמר להם: איני יודע.
רַב הוּנָא כְּתַב שִׁבְעִין סִפְרֵי דְּאוֹרָיְיתָא, וְלָא אִיתְרְמִי לֵיהּ אֶלָּא חַד. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב כְּתַב חַד אַמַּשְׁכֵּיהּ דְּעִיגְלֵי, וְאִיתְרְמִי לֵיהּ. יְהַבוּ בֵּיהּ רַבָּנַן עֵינַיְיהוּ, וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
מסופר כי רב הונא כתב שבעים ספרי תורה בעצמו, וזה קרה לו רק פעם אחת שהאורך וההיקף היו שווים. רב אחא בר יעקב כתב ספר תורה אחד על עור עגל, וקרה שאורכו והיקפו היו שווים. החכמים הביטו בו ובהישגו בקנאה, והוא מת מעינם הצרה.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב הַמְנוּנָא: כְּתַב רַבִּי אַמֵּי אַרְבַּע מְאָה סִפְרֵי תּוֹרָה. אָמַר לְהוּ: דִילְמָא ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה״ כְּתַב. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבִּי זֵירָא: נְטַע רַבִּי יַנַּאי אַרְבַּע מְאָה כַּרְמֵי. אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם, וְאַחַת יוֹצֵא זָנָב.
החכמים אמרו לרב המנונא: רבי אמי כתב ארבע מאות ספרי תורה. רב המנונא אמר להם: שמא כתב את הפסוק: "תורה ציווה לנו משה" (דברים לג:ד) ארבע מאות פעמים, ולא ארבע מאות ספרי תורה שלמים, שכן קשה לומר שיכול היה לכתוב כל כך הרבה, אפילו במשך חיים שלמים. בדומה לכך, רבא אמר לרבי זירא: רבי ינאי נטע ארבע מאות כרמים. רבא אמר לו: שמא לא נטע כרמים גדולים, אלא רק את הכרמים הקטנים ביותר המוכרים על פי הלכה, המורכבים משתי גפנים מול שתי גפנים, ועוד אחת בולטת כמו זנב, המשתרעת אל מעבר לריבוע.
מֵיתִיבִי: אָרוֹן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה – אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קוֹמָתוֹ – בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים.
הגמרא מעלה קושיה על מה שנלמד בנוגע לאורך של ספר תורה מתוך ברייתא: בנוגע לארון הברית שמשה עשה, אורכו היה שתי אמות וחצי, רוחבו אמה וחצי, וגובהו אמה וחצי (ראו שמות כ״ה:י׳), כאשר האמה ששימשה למידות אלה הייתה בת שישה טפחים. לפיכך, אורכו של הארון היה חמישה עשר טפחים, רוחבו תשעה טפחים, וגובהו תשעה טפחים.
וְהַלּוּחוֹת – אׇרְכָּן שִׁשָּׁה, וְרׇחְבָּן שִׁשָּׁה, וְעׇבְיָין שְׁלֹשָׁה; מוּנָּחוֹת כְּנֶגֶד אׇרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן. כַּמָּה לוּחוֹת אוֹכְלוֹת בָּאָרוֹן – שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים. נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. צֵא מֵהֶן טֶפַח – חֶצְיוֹ לְכוֹתֶל זֶה וְחֶצְיוֹ לְכוֹתֶל זֶה – נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שְׁנֵי טְפָחִים, שֶׁבָּהֶן סֵפֶר תּוֹרָה מוּנָּח.
הברייתא ממשיכה: ועל הלוחות, אורכן היה שישה טפחים, רוחבן היה שישה טפחים, ועוביין היה שלושה טפחים. הלוחות הונחו לאורך הארון, זה לצד זה. אם כן, כמה מקום תפסו הלוחות לאורך הארון? שנים עשר טפחים, שכן כל לוח היה באורך שישה טפחים. שלושה טפחים נותרו שם לאורך הארון, לסך כולל של חמישה עשר טפחים. הפחת מהם טפח אחד: חצי טפח לכותל זה, כלומר, עובי ארון העץ עצמו, וחצי טפח לכותל האחר. בהתאם לכך, נותרו שם שני טפחים, שבהם ספר התורה שכתב משה היה מונח.
שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה [וְגוֹ׳]״ – מַאי ״אֵין בָּאָרוֹן רַק״? מִיעוּט אַחַר מִיעוּט; וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת – סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁמּוּנָּח בָּאָרוֹן.
איזה מקור בתורה מציין שמגילת תורה הונחה שם? כפי שנאמר: "אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה" (מלכים א ח:ט). מה פירוש "אין בארון רק"? זהו מקרה של מיעוט אחר מיעוט, שכן שני הביטויים, "אין" ו"רק", מציינים שהארון היה ריק. ויש כלל פרשני שלפיו מיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות ולכלול עניינים נוספים. במקרה זה, הוא בא לרבות מגילת תורה המונחת בארון.
פִּירְנַסְתָּ אָרוֹן לְאׇרְכּוֹ; צֵא וּפַרְנֵס אָרוֹן לְרׇחְבּוֹ – כַּמָּה לוּחוֹת אוֹכְלוֹת בָּאָרוֹן? שִׁשָּׁה טְפָחִים. נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה טְפָחִים; צֵא מֵהֶן טֶפַח – חֶצְיוֹ לְכוֹתֶל זֶה וְחֶצְיוֹ לְכוֹתֶל זֶה – נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שְׁנֵי טְפָחִים, שֶׁלֹּא יְהֵא סֵפֶר תּוֹרָה נִכְנָס וְיוֹצֵא כְּשֶׁהוּא דָּחוּק; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
הברייתא ממשיכה: לפי הסבר זה נתת דין וחשבון על כל אורכו של הארון; לך עתה ותן דין וחשבון על רוחבו של הארון, שהיה תשעה טפחים. כמה מקום תפסו הלוחות מן הרוחב של הארון, שהיה רחב תשעה טפחים? שישה טפחים; לפיכך, שלושה טפחים נותרו שם לאורך רוחבו של הארון. נכה מהם טפח אחד: חצי טפח עבור עובי הדופן הזאת וחצי טפח עבור עובי הדופן האחרת. בהתאם לכך, שני טפחים נותרו שם. מה הייתה מטרתם? אלה היו נחוצים כדי שמגילת התורה תוכל להיכנס ולצאת בלי להילחץ; זהו דבריו של רבי מאיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים. וְהַלּוּחוֹת – אׇרְכָּן שִׁשָּׁה, וְרׇחְבָּן שִׁשָּׁה, וְעׇבְיָין שְׁלֹשָׁה; מוּנָּחוֹת בְּאוֹרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן. כַּמָּה לוּחוֹת אוֹכְלוֹת בָּאָרוֹן – שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים; נִשְׁתַּיֵּיר שָׁם חֲצִי טֶפַח – אֶצְבַּע לְכוֹתֶל זֶה וְאֶצְבַּע לְכוֹתֶל זֶה.
רבי יהודה חולק ואומר: האמה ששימשה לכל המידות של הארון הייתה בת חמישה טפחים. לפיכך, אורכו של הארון היה שנים עשר וחצי טפחים, רוחבו שבעה וחצי טפחים, וגובהו שבעה וחצי טפחים. ואשר ללוחות, אורכם היה שישה טפחים, רוחבם היה שישה טפחים, ועוביים היה שלושה טפחים, והם הונחו לאורך הארון, זה לצד זה. אם כן, כמה מקום תפסו הלוחות לאורך הארון? שנים עשר טפחים, כך שנותר שם חצי טפח, שהם שני אצבעות. אצבע אחת מתוך השתיים הייתה עבור עובי הדופן הזאת ואצבע אחת מתוך השתיים הייתה עבור עובי הדופן האחרת.
פִּירְנַסְתָּ אָרוֹן לְאׇרְכּוֹ; צֵא וּפַרְנֵס אָרוֹן לְרׇחְבּוֹ – כַּמָּה לוּחוֹת אוֹגְדוֹת בָּאָרוֹן? שִׁשָּׁה טְפָחִים. נִשְׁתַּיֵּיר שָׁם טֶפַח וּמֶחֱצָה; צֵא מֵהֶן חֲצִי טֶפַח – אֶצְבַּע וּמֶחֱצָה לְכוֹתֶל זֶה וְאֶצְבַּע וּמֶחֱצָה לְכוֹתֶל זֶה – נִשְׁתַּיֵּיר שָׁם טֶפַח, שֶׁבּוֹ עַמּוּדִין עוֹמְדִין – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן וְגוֹ׳״.
בעזרת הסבר זה, הבאת בחשבון את כל אורכו של הארון; לך כעת וחשב את רוחבו של הארון, שהיה שבעה וחצי טפחים. כמה מקום תפסו הלוחות בארון? שישה טפחים, כלומר שטפח וחצי נותרו שם לאורך רוחבו של הארון. נכה חצי טפח, טפח וחצי אצבעות עבור עוביו של קיר זה, וטפח וחצי אצבעות עבור עוביו של הקיר האחר. בהתאם לכך, טפח אחד נותר שם ובו הונחו עמודי הכסף משני צדי הלוחות, כפי שנאמר: "המלך שלמה עשה לו אפריון מעצי הלבנון; עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן" (שיר השירים ג:ט–י). דבר זה מובן כרמז לארון הברית.
וְאַרְגַּז שֶׁשִּׁיגְּרוּ בּוֹ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוּנָּח מִצִּדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ, אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ, וְשִׁלַּחְתֶּם אוֹתוֹ וְהָלָךְ״. וְעָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה מוּנָּח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה׳״ – מִצַּד הוּא מוּנָּח, וְלֹא בְּתוֹכוֹ.
והתיבה שבה שלחו הפלשתים את המנחה לאלוהי ישראל הונחה לצד הארון, כפי שנאמר: "ואת כלי הזהב אשר אתם משיבים לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אותו והלך" (שמואל א׳ ו׳:ח׳). ועל תיבה זו היה מונח ספר התורה, כפי שנאמר: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳" (דברים ל״א:כ״ו). מכאן שהוא הונח בצד הארון, ולא בתוכו.
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אֵין בָּאָרוֹן רַק״? לְרַבּוֹת
וכיצד, בהתאם לכך, אבין את משמעות מה שנאמר: "לא היה בארון אלא שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה," שלפי דעת רבי מאיר מלמד שהיה דבר נוסף בארון מלבד הלוחות עצמם? הדבר בא לרבות

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria