אֲמַרָה לֵיהּ: מִן יָהֵיב לַן מִכּוֹתָבוֹת דִּירִיחוֹ וְאָכַלְנָא בֵּיהּ. נְפַל עֲלַהּ חוּרְבָּה, וּמֵתָה. אָמְרוּ חֲכָמִים: הוֹאִיל וְלֹא נִכְנַס אַחֲרֶיהָ אֶלָּא לְבוֹדְקָהּ, מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ.
היא אמרה לו: מי ייתן לנו מתמרי יריחו כדי שאוכל אותם, ברמזה שהריחה את התמר שהביא עמו. החורבה קרסה עליה והיא מתה. החכמים אמרו: מאחר שהוא נכנס אל החורבה אחריה רק כדי לבדוק את חוש הריח שלה, ולא לשם השלמת נישואיהם, אם היא מתה, הוא אינו יורש ממנה , שכן הנישואין לא הושלמו, ואדם אינו יורש את ארוסתו.
סִבְלוֹנוֹת מוּעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ וְכוּ׳. יָתֵיב רָבִין סָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: בֵּין שֶׁמֵּתָה הִיא וּבֵין שֶׁמֵּת הוּא, הָדַר הוּא – סִבְלוֹנוֹת הָדְרִי, מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה לָא הָדַר. הָדְרָא בָּהּ אִיהִי – הָדְרָא אֲפִילּוּ כִּישָּׁא דְיַרְקָא. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וְשָׁמִין לָהֶן דְּמֵי בָשָׂר בְּזוֹל. עַד כַּמָּה ״בְּזוֹל״? עַד תִּילְתָּא.
§ המשנה מלמדת: אם שלח כמה מתנות לשימושה כשהיא בבית אביה, אין גובים אותן. רבין הזקן היה יושב לפני רב פפא והוא היה יושב ואומר: בין אם היא מתה, ובין אם הוא מת, או בין אם הוא חזר בו מהסכמתו לאירוסין וגירש אותה, המתנות חוזרות לאיש המאורס או ליורשיו, אבל אוכל ומשקה אינם חוזרים. אם היא חזרה בה מהסכמתה לאירוסין וביקשה גט, אפילו אגודת ירקות חוזרת לאיש המאורס. רב הונא, בנו של רב יהושע, אמר: כאשר מחזירים את המתנות, בית הדין מעריך עבור משפחת האישה המאורסת את הסכום שעליהם להשיב עבור כל בשר שנתן לה, לפי הערכה מופחתת של שווי הבשר ולא לפי המחיר ששילם האיש המאורס. כמה פחות היא ההערכה המופחתת? עד שליש פחות ממה ששילם.
מַתְנִי׳ שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כׇּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, וְשִׁיֵּיר קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת.
משנה: לגבי אדם על ערש דווי שכתב שטר המעניק את כל רכושו לאחרים, והשאיר לעצמו כלשהו מן הקרקע, מתנתו קיימת אפילו אם לאחר מכן הבריא. אם לא השאיר לעצמו כלשהו מן הקרקע, ולאחר מכן הבריא, אין מתנתו קיימת, שכן המתנה הייתה מותנית במותו, שהרי ברור שלא התכוון להותיר את עצמו בלא אמצעי מחיה.
גְּמָ׳ מַאן תְּנָא דְּאָזְלִינַן בָּתַר אוּמְדָּנָא? אָמַר רַב נַחְמָן: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא הִיא. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת בְּנוֹ, וְעָמַד וְכָתַב כׇּל נְכָסָיו לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ בָּא בְּנוֹ – מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, שֶׁאִלְמָלֵא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹ קַיָּים – לֹא הָיָה כּוֹתְבָן.
גמרא:מיהו התנא אשר לימד שאנו הולכים אחר העיקרון של אומדן דעתו של אדם, אפילו כאשר לא אמר אותה במפורש? אמר רב נחמן: זו היא דעתו של רבי שמעון בן מנסיא, כפי ששנינו בברייתא (תוספתא, כתובות ה:ט): במקרה שבו בנו של אדם הלך למדינת הים והוא שמע שבנו מת, ואז הוא קם וכתב שטר הנותן את כל נכסיו לאחר, ולאחר מכן בא בנו בחזרה, מתנתו לאותו אדם היא מתנה תקפה. רבי שמעון בן מנסיא אומר: מתנתו אינה מתנה תקפה, שכן אילו ידע שבנו חי לא היה כותב שטר הנותן להם את נכסיו.
רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי הִיא – דְּתַנְיָא, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן.
רב ששת אמר: זו היא דעתו של רבי שמעון שזורי, כפי שנשנה במשנה (גיטין סה ע"ב): בתחילה היו החכמים אומרים: לגבי מי שהוציאוהו בקולר להוצאה להורג ואמר: כתבו גט לאשתי, אלו יכתבו ויתנו לה את המסמך. אף שלא אמר במפורש את המילה "תנו", מובן שזו הייתה כוונתו, לשחררה מן הצורך בייבום או חליצה. לאחר מכן אמרו שהלכה זו חלה אף על מי שיוצא בספינה ועל מי שיוצא בשיירה למקום רחוק. גט ניתן לאשתו בנסיבות אלו אפילו אם בעלה אמר רק: כתבו. רבי שמעון שזורי אומר: אף במקרה של מי שחולה מסוכן ונותן הוראה זו, כותבים את הגט ונותנים אותו לאשתו.
וְרַב נַחְמָן – מַאי טַעְמָא לָא מוֹקֵים לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר ״כִּתְבוּ״. וְרַב שֵׁשֶׁת – מַאי טַעְמָא לָא מוֹקֵים לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא? אוּמְדָּנָא דְּמוֹכַח שָׁאנֵי.
הגמרא שואלת: ומה הטעם שרב נחמן אינו מפרש את המשנה כתואמת את דעתו של רבי שמעון שזורי? הגמרא משיבה: רב נחמן סבור ששם הדבר שונה, שכן אמר: כתבו גט, ובכך ביטא באופן חלקי את כוונתו לגרשה, ואילו במקרה של המשנה כאן, לא ביטא את כוונתו כלל. הגמרא שואלת: ומה הטעם שרב ששת אינו מפרש את המשנה כתואמת את דעתו של רבי שמעון בן מנסיא? הגמרא משיבה: אומדן של כוונותיו של אדם שהוא מוכח בבירור שונה, וייתכן שרבי שמעון בן מנסיא אינו מחיל עיקרון זה כאשר כוונותיו של האדם פחות ניכרות.
מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וּמוּטָל בַּמִּטָּה, וְאָמְרוּ לוֹ: נְכָסֶיךָ לְמִי? וְאָמַר לָהֶן:
הגמרא שואלת: מיהו התנא אשר שנה את מה ששנו חכמים (תוספתא, כתובות ד:טו): אם אדם היה חולה ושכב במיטה, ואלה שנכחו שם אמרו לו: למי יינתן רכושך? והוא אמר להם: