וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״?! וְהָא אִיכָּא שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים! כְּדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁנּוּי וֶסֶת – תְּחִלַּת חוֹלִי.
ורבי יהושע בן לוי אומר: וכי כך הוא שכל ימיו של העני רעים? והלא יש שבתות וימים טובים, שבהם אפילו העני נהנה מסעודתו ומנוחתו? אלא יש לפרש זאת בהתאם לדבריו של שמואל, שכן שמואל אומר: שינוי וסת [וסת] גורם להתפרצותה של מחלת מעיים, וכתוצאה מכך העניים סובלים אפילו משינוי לטובה.
כְּתִיב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים. בֶּן סִירָא אוֹמֵר: אַף לֵילוֹת. בִּשְׁפַל גַּגִּים גַּגּוֹ, מִמְּטַר גַּגִּים לְגַגּוֹ. בְּרוּם הָרִים כַּרְמוֹ, מֵעֲפַר כַּרְמוֹ לִכְרָמִים.
הדבר כתוב בספר בן סירא: כל ימי העני רעים. בן סירא אומר: גם הלילות. גגו נמצא בנקודה הנמוכה ביותר של הגגות; מי הגשם מן הגגות יורדים על גגו. כרמו נמצא בגובה ההרים; אדמת כרמו גולשת אל כרמים אחרים.
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו; שָׁלַח שָׁם מֵאָה מָנֶה, וְאָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן אֲפִילּוּ בְּדִינָר – אֵינָן נִגְבִּין. לֹא אָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן – הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרוּבִּין שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. סִבְלוֹנוֹת מוּעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ – אֵין נִגְבִּין.
משנה: לגבי מי ששולח מתנות [סבלונות] לבית חמיו לאחר אירוסיו, אפילו אם שלח לשם סכום של עשרת אלפים דינרים ולאחר מכן אכל שם סעודת חתן אפילו בשווי של דינר אחד, אם מכל סיבה שהיא הנישואין אינם יוצאים אל הפועל, המתנות אינן נגבות בחזרה על ידי האיש שהיה מאורס. אם לא אכל שם סעודת חתן, המתנות נגבות, שכן לא היו מתנה בלא תנאי. אם שלח מתנות רבות בתנאי שיחזרו עמה לבית בעלה, כלומר, לביתו שלו, לאחר החתונה, אלו נגבות אם הנישואין אינם יוצאים אל הפועל. אם שלח מעט מתנות כדי שתשתמש בהן בעודה בבית אביה, אינן נגבות.
גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: דַּוְקָא דִּינָר, אֲבָל פָּחוֹת מִדִּינָר – לָא. פְּשִׁיטָא, דִּינָר תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִדִּינָר, וְהַאי דְּקָתָנֵי דִּינָר – אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָתָנֵי; קָא מַשְׁמַע לַן.
גמרא: המשנה קובעת שאם האיש המאורס אכל מזון בשווי אפילו דינר אחד בבית חמיו, המתנות אינן מוחזרות. רבא אומר: דין זה חל במיוחד על שווי של דינר, אבל אם אכל מזון בשווי פחות משווי של דינר, אין הדין כך. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו, שהרי למדנו את ההלכה במשנה ביחס לשווי של דינר? הגמרא משיבה: הדבר נאמר שמא תאמר שכך הדין אפילו במקרה של פחות מדינר, והטעם שהמשנה מלמדת את ההלכה ביחס לדינר הוא מפני שהיא מלמדת את הדבר בדרך שבה הוא מצוי בדרך כלל, ואין אדם רגיל לאכול פחות מכך. לכן רבא מלמד אותנו שנוסח המשנה מדויק; המשנה אינה מתייחסת לשווי של פחות מדינר.
״אָכַל״ תְּנַן; שָׁתָה מַאי? ״הוּא״ תְּנַן; שְׁלוּחוֹ מַאי? ״שָׁם״ תְּנַן; שִׁגֵּר לוֹ, מַאי?
§ הגמרא שואלת: למדנו את ההלכה במשנה לגבי אדם מאורס שאכל בבית חמיו. מהי ההלכה אם שתה שם? למדנו את ההלכה במשנה לגבי מקרה שבו הוא, המאורס, אכל שם. מהי ההלכה אם שלוחו אכל שם? למדנו את ההלכה במשנה לגבי מקרה שבו האיש המאורס אכל שם, בבית חמיו. מהי ההלכה אם חמיו שלח לו סעודה לביתו?
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁשִּׁגֵּר לְבֵית חָמִיו מֵאָה קְרוֹנוֹת שֶׁל כַּדֵּי יַיִן וְשֶׁל כַּדֵּי שֶׁמֶן וְשֶׁל כְּלֵי כֶסֶף וְשֶׁל כְּלֵי זָהָב וְשֶׁל כְּלִי מֵילָת; וְרָכַב בְּשִׂמְחָתוֹ, וְהָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית חָמִיו; וְהוֹצִיאוּ כּוֹס שֶׁל חַמִּין וְשָׁתָה, וּמֵת.
הגמרא משיבה: בוא ושמע הוכחה באחד מן העניינים הללו, כפי שרב יהודה אומר ששמואל אומר: היה מעשה באדם אחד ששלח לבית חמיו מאה עגלות מלאות כדי יין וכדי שמן, ומאה עגלות מלאות כלי כסף, ומאה עגלות מלאות כלי זהב, ומאה עגלות מלאות בגדי צמר משובח [milat]. והוא רכב מתוך שמחתו והלך ועמד על פתח בית חמיו. והוציאו לו כוס של משקה חם והוא שתה אותו, ולאחר מכן מת.
וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי אַחָא שַׂר הַבִּירָה לִפְנֵי חֲכָמִים לְאוּשָׁא, וְאָמְרוּ: סִבְלוֹנוֹת הָעֲשׂוּיִן לִיבְלוֹת – אֵין נִגְבִּין, וְשֶׁאֵין עֲשׂוּיִן לִיבְלוֹת – נִגְבִּין. שְׁמַע מִינַּהּ: אֲפִילּוּ שָׁתָה.
השאלה התעוררה האם יש להחזיר את המתנות ליורשי המאורס. ורבי אחא שר הבירה העלה הלכה זו לפני החכמים באושא, והם אמרו: מתנות שדרכן להיאכל אינן נגבות, ואלה שאין דרכן להיאכל נגבות. אפשר להסיק מן המעשה הזה שאפילו אם המאורס רק שתה, אי אפשר להשיב חלק מן המתנות.
שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִדִּינָר? אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאן לֵימָא לַן דְּלָא שָׁחֲקִי לֵיהּ מַרְגָּנִיתָא דְּשָׁוְיָא אַלְפָּא זוּזֵי, וְאַשְׁקְיֻהּ. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ אֲפִילּוּ שִׁגְּרוּ לוֹ? דִּלְמָא כׇּל פֶּתַח בֵּית חָמִיו – כְּבֵית חָמִיו דָּמֵי.
הגמרא שואלת: האם ניתן ללמוד מכאן מאותו מעשה שאין ניתן לתבוע את המתנות אפילו אם אכל או שתה פחות משווי של דינר, שכן כוס משקה חם אינה שווה דינר? רב אשי אמר: מי יאמר לנו שלא טחנו מרגלית ששווה אלף דינרים והשקו אותו אותה? הגמרא שואלת: האם ניתן ללמוד מכאן מאותו מעשה שאפילו אם שלחו את המשתה אליו אין ניתן לתבוע את המתנות, שהרי שתה בפתח ולא נכנס פנימה? הגמרא דוחה מסקנה זו: שמא כל פתח בית חמיו נחשב כבית חמיו.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיְּשַׁלֵּשׁ? שֶׁבַח סִבְלוֹנוֹת, מַהוּ? כֵּיוָן דְּאִי אִיתַנְהוּ – לְדִידֵיהּ הָדְרִי, בִּרְשׁוּתֵיהּ שְׁבוּח; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּאִי אָבְדִי אוֹ מִגַּנְבִי – בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי לֵיהּ, בִּרְשׁוּתָא דִּידַהּ שְׁבוּח? תֵּיקוּ.
הועלתה דילמה לפני החכמים: רבא קובע שאם האיש המאורס אכל פחות משווי דינר בבית חמיו, והנישואין אינם יוצאים לפועל, הוא יכול לגבות את המתנות ששלח. מהי ההלכה בנוגע לשאלה האם עליו לחלק את שווי המתנות, ולתבוע רק חלק מן השווי, ביחס לכמות שאכל? ומהי ההלכה בנוגע להשבחת שווי המתנות? האם אומרים שמאחר שההלכה היא שאם הן קיימות הן מוחזרות לו, לכן הן הושבחו ברשותו? או שמא, מאחר שההלכה היא שאם הן אבדו או נגנבו, משפחת האישה המאורסת חייבת להשיב לו, לכן הן הושבחו ברשותה. הגמרא מסיקה: דילמות אלו יעמדו בלא הכרעה.
בָּעֵי רָבָא: סִבְלוֹנוֹת הָעֲשׂוּיִן לִיבְלוֹת, וְלֹא בָּלוּ, מַהוּ? תָּא שְׁמַע: וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי אַחָא שַׂר הַבִּירָה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּאוּשָׁא, וְאָמְרוּ: סִבְלוֹנוֹת הָעֲשׂוּיִן לִיבְלוֹת – אֵין נִגְבִּין, וְשֶׁאֵין עֲשׂוּיִן לִיבְלוֹת – נִגְבִּין. מַאי, לָאו אַף עַל גַּב דְּלֹא בָּלוּ? לָא, דְּבָלוּ.
רבא מעלה דילמה: מהי ההלכה לגבי מתנות שבדרך כלל נצרכות, אך לא נצרכו? הגמרא משיבה: בוא ושמע ראיה: ורבי אחא שר הבירה העלה הלכה זו לפני החכמים באושא, והם אמרו: מתנות שבדרך כלל נצרכות אינן נגבות, ואלו שאינן בדרך כלל נצרכות נגבות. מה, האם אין זה מתייחס למתנות שבדרך כלל נצרכות אף על פי שלא נצרכו? הגמרא דוחה זאת: לא, המשנה מתייחסת למתנות שנצרכו בפועל .
תָּא שְׁמַע: סִבְלוֹנוֹת מוּעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ – אֵין נִגְבִּין! תַּרְגְּמַהּ רָבָא: בְּיֵיבָא וּסְבַכְתָּא.
הגמרא משיבה: בוא ושמע הוכחה מן המשנה: אם שלח מעט מתנות כדי שתשתמש בהן כשהיא בבית אביה, הן אינן נגבות. מכאן עולה שאין לגבותן בשום מקרה, בין אם השתמשו בהן ובין אם לאו. רבא פירש את המשנה כמתייחסת לכיסוי ראש או לרשת לשיער, שהם פריטים חסרי חשיבות שהאיש המאורס שולח בלי כל כוונה לגבותם לאחר מכן.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁשִּׁגֵּר לְבֵית חָמִיו יַיִן חָדָשׁ וְשֶׁמֶן חָדָשׁ וּכְלֵי פִּשְׁתָּן חָדָשׁ בַּעֲצֶרֶת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: חֲשִׁיבוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא מַשְׁמַע לַן, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּאִי טָעֵין, טַעַנְתֵּיהּ טַעֲנָה.
§ רב יהודה אומר שרב אומר: היה מעשה באדם אחד ששלח יין חדש, ושמן חדש, ובגדי פשתן חדשים לבית חמיו בזמן שבועות. הגמרא שואלת: מה מלמד אותנו המעשה הזה ? הגמרא משיבה: אם תרצה, אמור שהוא מלמד אותנו את החשיבות, כלומר, הגדולה, של ארץ ישראל, שבה יש כבר יין חדש, שמן ופשתן זמינים בזמן שבועות. ואם תרצה, אמור במקום זאת שהוא מלמד שאם האיש המאורס טוען ששלח את הדברים הללו בזמן שבועות, טענתו היא טענה סבירה, ואין סיבה לפקפק בה.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁאָמְרוּ לוֹ אִשְׁתּוֹ תּוֹתְרָנִית הִיא, וְנִכְנַס אַחֲרֶיהָ לְחוּרְבָּה לְבוֹדְקָהּ, אָמַר לָהּ: רֵיחַ צְנוֹן אֲנִי מֵרִיחַ בַּגָּלִיל.
רב יהודה אומר שרב אומר: היה מעשה באדם אחד שנאמר לו כי אשתו, כלומר ארוסתו, הייתה מי שחוש הריח שלה פגום, והוא הלך אחריה אל חורבה, כשהוא נושא עמו תמר, כדי לבדוק אותה אם תוכל לזהות נכון את הריח. אמר לה: אני מריח את ריח הצנון בגליל.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria