מַתְנִי׳ אַחִין הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לְאוּמָּנוּת – נָפַל לָאֶמְצַע. חָלָה וְנִתְרַפֵּא – נִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ.
משנה: לגבי אחים שהיו גם שותפים, ואירע שאחד מהם זומן לשירות ציבורי, שנקבע לפי משפחה, הוא זומן מן האמצע, כלומר, הרווחים או ההוצאות של שירותו מתחלקים ביניהם. אם אחד האחים חלה וביקש טיפול, עלות הטיפול היא משולמת ממשאביו שלו.
גְּמָ׳ תָּנָא: הַאי אוּמָּנוּת – לְאוּמָּנוּת הַמֶּלֶךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁמִּינּוּהוּ גַּבַּאי אוֹ פּוּלְמוֹסְטוּס; אִם מֵחֲמַת הָאַחִין – לָאַחִין, אִם מֵחֲמַת עַצְמוֹ – לְעַצְמוֹ.
גמרא: חכמים לימדו: עבודה זו הנזכרת במשנה מתייחסת לשירות קיסרי כפוי, אך אם אחד מן האחים עסק במלאכה מרצונו, הרווחים שייכים לו בלבד. חכמים לימדו בברייתא (תוספתא י, ה): במקרה של אחד מן האחים שנתמנה לגובה מס או למפקד צבאי [פולמוסטוס], תפקיד שיש בו אפשרות לרווח, אם נתמנה מחמת כל האחים, שכן היה הנוהג לגייס נציג מכל משפחה לצורך זה, כל רווח נזקף לזכות כל האחים. ואם נתמנה מחמת עצמו, הרווח נזקף לזכות עצמו.
אִם מֵחֲמַת אַחִין לָאַחִין – פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּחָרִיף טְפֵי; מַהוּ דְּתֵימָא: חוּרְפֵּיהּ גָּרֵים לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: וכי מובן מאליו שאם הוא התמנה בשל כל האחים, אזי הרווח שייך לכל האחים? הגמרא משיבה: לא, נצרך לומר הלכה זו במקרה שבו האח שהתמנה היה חריף יותר, כלומר, מוכשר יותר, משאר האחים. שמא תאמר שחריפותו היא שגרמה לו להיבחר לתפקיד, ולכן עליו לקבל את כל הרווחים, הברייתאמלמדת אותנו שלמרות כישרונו, מאחר שנבחר כנציג המשפחה, הרווח שייך לכל האחים.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁנָּטַל מָאתַיִם זוּז לִלְמוֹד תּוֹרָה אוֹ לִלְמוֹד אוּמָּנוּת – יְכוֹלִין הָאַחִין לוֹמַר לוֹ: אִם אַתָּה אֶצְלֵנוּ – יֵשׁ לְךָ מְזוֹנוֹת, אִם אֵין אַתָּה אֶצְלֵנוּ – אֵין לְךָ מְזוֹנוֹת.
החכמים לימדו: לגבי אחד מן האחים, שלקח מאתיים דינרים מן הירושה המשותפת כדי לפרנס את עצמו כאשר הלך למקום אחר ללמוד תורה או ללמוד אומנות, האחים יכולים לומר לו: אם אתה כאן איתנו, אתה זכאי למזונות יחד איתנו. אם אינך כאן איתנו, אינך זכאי למזונות.
וְלִיתְּבוּ לֵיהּ כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: בִּרְכַּת הַבַּיִת בְּרוּבָּה. וְלִיתְּבוּ לֵיהּ לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת! הָכִי נָמֵי.
הגמרא שואלת: אבל האם לא צריכים לתת לו את מזונותיו בכל מקום שהוא נמצא? הגמרא משיבה: פסיקה זו תומכת בדעתו של רב הונא, שכן רב הונא אומר: ברכת הבית היא בריבויו. כלומר, מידת הברכה השורה בבית עומדת ביחס למספר האנשים הגרים בו, וכאשר אנשים רבים גרים יחד ההוצאות לנפש פוחתות. הגמרא שואלת: אבל האם לא צריכים לתת לו את מזונותיו לפי ברכת הבית, כלומר, ההוצאות שהיה מוציא אפילו אילו היה בבית? הגמרא משיבה: אכן, הם חייבים לספק את אותן הוצאות שהיה מוציא בכל מקרה.
חָלָה וְנִתְרַפֵּא – נִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ. שְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אִלְעָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָלָה בִּפְשִׁיעָה, אֲבָל בְּאוֹנֶס – נִתְרַפֵּא מִן הָאֶמְצַע. הֵיכִי דָּמֵי בִּפְשִׁיעָה? כִּדְרַבִּי חֲנִינָא – דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים; שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם״.
§ המשנה מלמדת: אם אחד מן האחים חלה וביקש רפואה, הוצאות הרפואה משולמות ממשאביו שלו. רבין שלח פסק בשם רבי אילעא: לימדו זאת רק במקרה שחלה מתוך פשיעה. אבל אם חלה מחמת אונס, הוצאות הרפואה משולמות מן האמצע, כלומר מן הירושה המשותפת. הגמרא שואלת: מהן הנסיבות שבהן הדבר נחשב פשיעה? דבר זה הוא בהתאם לאמרתו של רבי חנינא, שכן רבי חנינא אומר: כל המאורעות הבאים על האדם הם בידי שמים חוץ מצינים ופחים [paḥim], שמהם אדם יכול להישמר, כפי שנאמר: "צינים פחים בדרך עיקש; שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב:ה).
מַתְנִי׳ הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוֹשְׁבִינוּת בְּחַיֵּי הָאָב, חָזְרָה שׁוֹשְׁבִינוּת – חָזְרָה לָאֶמְצַע; שֶׁהַשּׁוֹשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין. אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵירוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן – אֵין נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים.
משנה: היה מנהג מקובל שחבריו של חתן נותנים לו מתנות כדי לסייע בכיסוי הוצאות סעודת החתונה. מתנות אלו ידועות כמתנות שושבינות, והיו משיבים עליהן בתורן. בעוד שהחתן והשושבין היו לעיתים מקבל המתנה ונותנה, בהתאמה, לעיתים ניתנו המתנות על ידי אביו של השושבין והתקבלו על ידי אביו של החתן. במקרה של אחים, שמקצתם הביאו מתנות שושבינות בחיי אביהם, שניתנו על ידי אביהם, כאשר מחזירים את מתנות השושבינות לאחר מות האב, כשאחד מן האחים נושא אישה, מחזירים אותן לאמצע, כלומר, המתנה מתחלקת בין האחים. זאת מפני שמתנות שושבינות הן חוב משפטי המגיע לאב, הנגבה בבית דין. אבל לגבי מי ששולח לחברו כדי יין או כדי שמן, מתנה חוזרת אינה נגבית בבית דין, מפני שהן נחשבות לגמילות חסדים.
גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: שָׁלַח לוֹ אָבִיו שׁוֹשְׁבִינוּת, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת – חוֹזֶרֶת לוֹ. נִשְׁתַּלְּחָה לְאָבִיו שׁוֹשְׁבִינוּת, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת – חוֹזֶרֶת מִן הָאֶמְצַע. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין, נִשְׁתַּלְּחָה לְאָבִיו תְּנַן.
גמרא:והגמרא מעלה סתירה בין פסיקת המשנה שמתנות השושבינים מוחזרות מן האמצע, לבין הרישא של ברייתא: אם אב שלח את בנו עם מתנות שושבינות, כאשר הן מוחזרות כשאותו בן נושא אישה, הן מוחזרות לאותו בן. אם נשלחו לאביו מתנות שושבינות לחתונתו של אחד מבניו, כאשר הן מוחזרות מעיזבון האב, הן מוחזרות מן האמצע, כלומר, עלות המתנה מתחלקת בין האחים. רבי אסי אומר שרבי יוחנן אומר: כאשר למדנו אף את המשנה, למדנו אותה כמורה את ההלכה בנוגע למתנות שושבינות שנשלחו אל האב לחתונתו של אחד מבניו, ולא בנוגע למתנות שושבינות ששלח האב.
וְהָא ״אַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוֹשְׁבִינוּת״ קָתָנֵי! תְּנִי: ״לְמִקְצָתָן״. וְהָא ״חָזְרָה שׁוֹשְׁבִינוּת״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: חָזְרָה לִגְבּוֹת – נִגְבֵּית מֵאֶמְצַע.
הגמרא מקשה: אבל המשנה מלמדת את ההלכה לגבי אחים, שחלקם הביאו מתנות שושבינות. הגמרא משיבה: תקן את נוסח המשנה ולמד אותה כאומרת: לגבי אחים, שלחלקם הובאו מתנות שושבינות. הגמרא מקשה: אבל המשנה במפורש מלמדת את ההלכה אם מתנות השושבינות נגבות בחזרה. הגמרא משיבה: כך המשנה אומרת: כאשר הדבר נגבה מן האחים בתמורה, הוא נגבה מן האמצע.
רַבִּי אַסִּי אָמַר: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בִּסְתָם, כָּאן בִּמְפָרֵשׁ – כִּדְתַנְיָא: שָׁלַח לוֹ אָבִיו שׁוֹשְׁבִינוּת, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת – חוֹזֶרֶת לוֹ. שָׁלַח אָבִיו שׁוֹשְׁבִינוּת סְתָם, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת – חוֹזֶרֶת לָאֶמְצַע.
רבי אסי אומר: אפילו אם נוסח המשנה אינו מתוקן, אין קושי וניתן ליישבו עם הברייתא. כאן במשנה מדובר במקרה שבו האב שלח את מתנות השושבינות בלי לפרש לאיזה בן יש לזקוף את הזכות על הבאת המתנות. שם בברייתא, מדובר במקום שבו האב פירש שיש לזקוף את הזכות על מתנות השושבינות לבן מסוים, שמקבל מתנות בחזרה, כפי שנלמד בברייתא אחרת: אם אביו שלח מתנות שושבינות מטעמו, כלומר מטעם הבן, אז כאשר המתנה מוחזרת, היא מוחזרת לו, כלומר לאותו בן מסוים. ואם אביו שלח מתנות שושבינות בלי לפרש, אז כאשר המתנה מוחזרת, היא מוחזרת לאמצע.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הָכָא בְּיָבָם עָסְקִינַן, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק.
ושמואל אומר: כאן במשנה אנו עוסקים באדם שאחיו הנשוי מת בלא ילדים [יבם]. הבן שהביא את מתנות השושבינים מת בלא ילדים, אחיו ייבם את האלמנה, ומתנות השושבינים הושבו בחתונת היבם. אף על פי שהיבם יורש את נכסי אחיו, מאחר שהמתנות ההדדיות לא היו קיימות בשעה שאחיו מת, אין הן שייכות לו בלבד; אלא הן מתחלקות בין האחים. זאת משום שהיבם אינו נוטל בירושה נכס הראוי למת כפי שהוא נוטל את הנכס שהמת כבר החזיק בו.
מִכְּלָל דְּאִידַּךְ – מְשַׁלֵּם? לֵימָא: ״תְּנוּ לִי שׁוֹשְׁבִינִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ״!
הגמרא שואלת: האם אפשר להסיק בדרך היסק מדבריו של שמואל שהצד האחר, כלומר חבר שקיבל מתנות שושבינות מן המנוח, חייב להשיב את מתנות השושבינות שקיבל מן המנוח? מדוע כך צריך להיות? שיאמר לו: תן לי את השושבין שלי ואשמח עמו. מאחר שמי שנתן לו את המתנות נפטר, אין הוא חייב להשיב לו כגמולו.
מִי לָא תַּנְיָא: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר קִדּוּשִׁין – מַחְזִירִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר – אֵין מַחְזִירִין. וְאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא אָמַר מָר עוּקְבָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמֵּתָה הִיא, אֲבָל מֵת הוּא – אֵין מַחְזִירִין, מַאי טַעְמָא? יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר:
האם לא שנינו בברייתא (תוספתא, פסחים ג:א) לגבי נסיבות דומות: במקום שבו אנשים נוהגים להחזיר את כספי הקידושין כאשר האיש או האישה המאורסים מתים, מחזירים אותם; במקום שבו אנשים נוהגים שלא להחזירם, אין מחזירים אותם. ורב יוסף בר אבא אומר שמר עוקבא אומר ששמואל אומר: לימדו זאת רק לגבי כאשר האישה מתה, שבמקרה זה הולכים אחר המנהג המקומי. אבל אם האיש מת, הכול מסכימים שאין מחזירים את הכסף. מה הטעם לכך? מאחר שהיא יכולה לומר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria