אוּדְיָינֵי – הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. וְהָא אוּדְיָינֵי, דְּמֵחֲמַת עַצְמוֹ הוּא! שָׁאנֵי אוּדְיָינֵי – דְּלִנְטִירוּתָא הוּא דַּעֲבִידָא, וַאֲפִילּוּ קְטַנִּים נָמֵי מָצוּ מְנַטְּרִי לַהּ.
מכתש [udaini], שאנשים משלמים כדי להשתמש בו, דמי השכירות הולכים לאמצע? והרי אין זה כך שהרווח הנצבר ממכתש נחשב רווח הנצבר על חשבונו שלו, כלומר, של הבן הבוגר, לחשבונו שלו, שכן על הבן הבוגר לפקח על הפעלתו, ואין כל הוצאה מן הנכס? הגמרא דוחה קושיה זו: מכתש שונה, שכן בשימושו הרגיל הוא יכול להסתפק בפיקוח, ואפילו קטנים יכולים לפקח על השימוש בו. מאחר שהבוגרים אינם תורמים דבר מעבר לקטנים, אין הם יכולים לדרוש חלק גדול יותר ברווחים.
אָמְרוּ ״רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂין וְאוֹכְלִין״ – הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן. רַב סָפְרָא שְׁבַק אֲבוּהּ זוּזֵי. שַׁקְלִינְהוּ, עֲבַד בְּהוּ עִיסְקָא. אֲתוֹ אַחֵי, תַּבְעוּהוּ בְּדִינָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא; אֲמַר לְהוּ: רַב סָפְרָא גַּבְרָא רַבָּה הוּא, לָא שָׁבֵיק גִּירְסֵיהּ וְטָרַח לְאַחֲרִינֵי.
§ המשנה מלמדת: אם הבנים הבוגרים אמרו מלכתחילה: ראו את מה שאבינו הניח אחריו; אנו עומדים לעסוק במסחר בחלקנו בנכסים ולהרוויח ממנו, אזי השביחו את הנכסים לעצמם. הגמרא מספרת: אביו של רב ספרא הותיר לו דינרים. רב ספרא לקח אותם ונכנס למיזם עסקי בהם. אחיו באו ותבעו אותו בבית דין לפני רבא, בטענה לחלקם ברווחים. רבא אמר להם: רב ספרא אדם גדול הוא; אין הוא מבטל את לימודו ועמל למען אחרים. לכן ברור שאם השקיע את הכסף, היה זה לרווחו שלו, אף אם לא הצהיר על כך במפורש מלכתחילה.
הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע. אִשָּׁה בְּנִכְסֵי יַתְמֵי מַאי עֲבִידְתַּהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בְּאִשָּׁה יוֹרֶשֶׁת.
§ המשנה מלמדת: לגבי אישה שהשביחה את הנכס של בעלה המנוח, היא השביחה אותו כך שהרווח הולך לאמצע. הגמרא שואלת: מה עושה אשתו של המנוח בנכסי היתומים? אילו זכויות יש לה בנכס? אמר רב ירמיה: המשנה עוסקת באישה שהיא יורשת, כגון אם הייתה בתו של אחי בעלה, ושני האחים מתו בלא שהותירו בנים, ובמקרה כזה היא יורשת במקום אביה.
פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּלָאו דַּרְכַּהּ לְמִטְרַח, אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ – כְּמוֹ דְּפָרֵישׁ דָּמֵי, קָמַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: וכי מובן מאליו שההלכה במקרה זה זהה לזו של כל יורש אחר? הגמרא משיבה: יש צורך לומר זאת, שמא תאמר שמאחר שאין זו דרכה של אישה לטרוח כדי להשביח נכס, הרי שאף על פי שלא אמרה במפורש שהיא טורחת לעצמה, הרי זה נחשב כאילו אמרה במפורש כך. המשנה מלמדת אותנו שרק אם אמרה זאת במפורש, הרווחים נזקפים לזכותה.
וְאִם אָמְרָה: ״רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי, הֲרֵינִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת״ – הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּשְׁבִיחָא לַהּ מִילְּתָא, דְּאָמְרִי: קָא טָרְחָא קַמֵּי יַתְמֵי – אַחוֹלֵי אַחֲלָה; קָא מַשְׁמַע לַן.
המשנה מלמדת: ואם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי; אני הולכת לעסוק במסחר בחלקי ולהרוויח ממנו, אזי השביחה את הנכס לעצמה. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? הגמרא מסבירה: צריך להשמיע לנו זאת, שמא תאמר שמאחר שראוי לשבחה על שהיא משביחה את הנכס עבור היתומים, שכן אנשים יאמרו: ראו כיצד היא טורחת למען היתומים, היא מוותרת על זכותה ברווחים ויש לחלקם בשווה. המשנה מלמדת אותנו שאין זה כך.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ גָּדוֹל בַּבַּיִת – קְנָאוֹ. וְדַוְקָא גָּדוֹל, וְדַוְקָא בְּתוּלָה, וְדַוְקָא אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, וְדַוְקָא שֶׁהִשִּׂיאוֹ רִאשׁוֹן.
רבי חנינא אומר: במקרה של מי שמשיא אישה לבנו הבכור ועורך את סעודת החתונה בבית שייחד לצורך החופה וסעודת החתונה, הבן קונה את הבית במתנה. הגמרא מציינת: וזהו ההלכהדווקא במקרה של הבן הבכור, ודווקא אם הוא נושא בתולה, ודווקא כאשר אישה זו היא אשתו הראשונה, ודווקא כאשר האב השיא אותו תחילה מבין בניו. כאשר כל התנאים הללו מתקיימים, מניחים שלאב יש חיבה מיוחדת כלפי הבן, שבגללה נתן לו את הבית.
פְּשִׁיטָא, יִיחֵד לוֹ אָבִיו בַּיִת וַעֲלִיָּיה – בַּיִת קָנָה, עֲלִיָּיה לֹא קָנָה. בַּיִת וְאַכְסַדְרָה, מַהוּ? שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, מַהוּ? תֵּיקוּ.
הגמרא מבהירה את פרטי הלכה זו: ברור שאם אביו ייחד בית עבור נישואי הבן ויש עלייה מעל הבית, הבן קנה את הבית, אך לא קנה את העלייה. אם ייחד בית עבור הבן, ויש אכסדרה [ואכסדרה] לפני הבית, מהי ההלכה? אם היו שני בתים, אחד לפנים מן האחר, והפנימי יועד לנישואי הבן, מהי ההלכה? הגמרא מסיקה: שאלות אלו יעמדו בלא הכרעה.
מֵיתִיבִי: יִיחֵד לוֹ אָבִיו בַּיִת וּכְלֵי בַיִת – כְּלֵי בַיִת קָנָה, בַּיִת לֹא קָנָה! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּגוֹן שֶׁהָיָה אוֹצָרוֹ שֶׁל אָבִיו מוּנָּח שָׁם. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ שׁוֹבָכָא דְיוֹנֵי. רַב יְהוּדָה וְרַב פַּפֵּי אָמְרִי: אֲפִילּוּ עֲצִיצָא דְהַרְסָנָא. מָר זוּטְרָא אַנְסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ, וּתְלָא לֵיהּ סַנְדָּלָא. רַב אָשֵׁי אַנְסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ, וּתְלָא לֵיהּ אֲשִׁישָׁא דְמִשְׁחָא.
הגמרא מקשה מברייתא: אם אביו ייחד בית ורהיטים עבור נישואי בנו, הבן קנה את הרהיטים, אך לא קנה את הבית. רבי ירמיה אומר: מדובר במקרה שבו המחסן של אביו הונח שם. ברור שכשם שאביו לא התכוון לתת לו את המחסן, כך גם לא התכוון לתת לו את הבית. חכמי נהרדעא אומרים: אפילו אם יש שם רק שובך בבית השייך לאב, הבן אינו קונה את הבית. רב יהודה ורב פפי אומרים: אפילו אם יש שם רק סיר [עציצא] של דגים קטנים מטוגנים, הבן אינו קונה את הבית. מר זוטרא השיא את בנו, ותלה סנדל בבית, כדי לציין שלא התכוון לתת את הבית במתנה. רב אשי השיא את בנו, ותלה כד [אשישא] של שמן בבית.
אָמַר מָר זוּטְרָא, הָנֵי תְּלָת מִילֵּי שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כְּהִלְכְתָא בְּלָא טַעְמָא: חֲדָא – הָא, אִידַּךְ – דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ – לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפָּא. אִידַּךְ – דְּאָמַר רַב: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי; בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה.
מר זוטרא אומר: שלושה עניינים אלה תיקנו החכמים כהלכה בלא כל הסבר על אופן פעולתם, כלומר, הם תיקנו תקנות אלה אף על פי שהמנגנון שבו הן פועלות אינו ברור: אחד הוא הלכה זו בעניין הבן הקונה את הבית שיועד לנישואיו. אחר הוא מה שרב יהודה אומר ששמואל אומר: מי שכותב שטר המעניק את כל נכסיו לאשתו אינו אלא ממנה אותה אפוטרופוסית על נכסיו, כלומר, כוונתו רק להפקיד את הנכסים בידה והיא אינה קונה אותם. ואחר הוא מה שרב אומר: לגבי מי שאומר לחברו: יש לי מאה דינרים ברשותך; תן אותם לפלוני, אם הדבר נעשה במעמד כל שלושתם, אותו אדם שלישי קונה אותם, בלא צורך בעדים או במעשה קניין פורמלי.