שָׁקְלִי לְהוּ בָּנוֹת לְכוּלְּהוּ?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מוֹצִיאִין לָהֶן מְזוֹנוֹת לַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ, וְהַשְּׁאָר לַבָּנִים.
האם הבנות ייטלו הכול מן העיזבון, אפילו אם הוא יותר מן הנדרש לפרנסתן? אלא אמר רבא: בית הדין מקצה מזונות לבנות עד שיגיעו לבגרותן, ואת היתרה נותנים לבנים.
פְּשִׁיטָא – מְרוּבִּין וְנִתְמַעֲטוּ, כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁין. מוּעָטִין וְנִתְרַבּוּ, מַאי? בִּרְשׁוּת יוֹרְשִׁין קָיְימִי – הִלְכָּךְ בִּרְשׁוּת יוֹרְשִׁין שְׁבוּח; אוֹ דִּלְמָא, סַלּוֹקֵי מְסַלְּקִי יוֹרְשִׁין מֵהָכָא?
§ הגמרא מעירה: מובן מאליו שאם הנחלה הייתה גדולה ונעשתה קטנה, היורשים, כלומר הבנים, כבר קנו אותה כאשר הייתה גדולה. היא נשארת ברשותם, ועליהם לפרנס ממנה את הבנות. הגמרא שואלת: אם הנחלה הייתה קטנה, ולכן לא נירשה על ידי הבנים, ואז היא נעשתה גדולה, מהי ההלכה? האם אפילו נחלה קטנה נשארת ברשות היורשים, בעוד שבית הדין מייעד אותה למזונות הבנות, ולכן היא השביחה ברשות היורשים והם מקבלים את השבח בערך הנחלה? או שמא היורשים מסולקים לגמרי מן ההחזקה בנחלה קטנה, והשבח בערך הוא לטובת הבנות המקבלות מזונות.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִין שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין – מַה שֶּׁמָּכְרוּ, מָכְרוּ.
הגמרא משיבה: בוא ושמע ראיה, כפי שאומר רבי אסי שרבי יוחנן אומר: במקרה של יתומים שמכרו מראש קרקע מעיזבון קטן שהותיר להם אביהם, לפני שבית הדין ייעד אותה למזונות הבנות, לגבי מה שמכרו, המכירה תקפה, אף על פי שנהגו שלא כראוי. ניתן להסיק מכך שעיזבון קטן נשאר ברשות היורשים גם כאשר אינם מורשים להפיק ממנו הנאה, ולכן ההשבחה בערכו שייכת להם.
יָתֵיב רַבִּי יִרְמְיָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, וְקָא בָּעֵי מִינֵּיהּ: אַלְמְנָתוֹ, מַהוּ שֶׁתְּמַעֵט בַּנְּכָסִים? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִית לַהּ מְזוֹנֵי – מְמַעֲטָא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִנַּסְבָא – לֵית לַהּ, הַשְׁתָּא נָמֵי לֵית לַהּ?
§ רבי ירמיה ישב לפני רבי אבהו והעלה לפניו את הדילמה הבאה: מהי ההלכה בנוגע למזונות שאליהם זכאית אלמנתו של המת? האם הדבר מפחית את שווי העיזבון כאשר מעריכים אם העיזבון מוגדר כעיזבון גדול או כעיזבון קטן? האם נאמר שכיוון שיש לה זכות לקבל מזונות, הדבר מפחית את שווי העיזבון? או שמא נאמר שכיוון שאם תינשא מחדש אין לה זכות למזונות, גם עכשיו, לצורך קביעת שווי העיזבון, רואים אותה כאילו אין לה זכות למזונות, ולכן הדבר אינו מפחית את שווי העיזבון.
אִם תִּמְצָא לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִנַּסְבָא לֵית לַהּ – הַשְׁתָּא נָמֵי לֵית לַהּ; בַּת אִשְׁתּוֹ, מַהוּ שֶׁתְּמַעֵט בַּנְּכָסִים? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּכִי מִנַּסְבָא נָמֵי אִית לַהּ – וּמְמַעֲטָא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּאִילּוּ מֵתָה לֵית לַהּ – וְלָא מְמַעֲטָא?
יתר על כן, אם תאמר כי מאחר שאם היא נישאת מחדש אין לה זכות למזונות, גם כעת היא נחשבת כאילו אין לה זכות למזונות, ואין מביאים זאת בחשבון בעת הערכת העיזבון, אזי ניתן להעלות דילמה נוספת: מהי ההלכה בנוגע למזונות שהתחייב לתת, למספר מסוים של שנים, לבת אשתו מנישואים קודמים, כלומר בתו החורגת, שהיא התחייבות שאינה מושפעת ממותו או מנישואיה? האם הדבר מפחית את שווי העיזבון? האם נאמר כי מאחר שכאשר היא נישאת גם יש לה זכות למזונות, הדבר מפחית את שווי העיזבון? או שמא נאמר כי מאחר שאם היא מתה אין לה זכות למזונות, הדבר אינו מפחית את שווי העיזבון.
וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִילּוּ מֵתָה לֵית לַהּ – וְלָא מְמַעֲטָא; בַּעַל חוֹב – מַהוּ שֶׁיְּמַעֵט בַּנְּכָסִים? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּכִי מָיֵית נָמֵי אִית לֵיהּ, מְמַעֵט; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּמְחַסְּרִי גּוּבְיָינָא, לָא מְמַעֵט?
ואם תאמר כי מאחר שאם היא מתה אין לה זכות למזונות, לכן הדבר אינו מפחית את שווי העיזבון, מהי ההלכה לגבי חוב לנושה של המת? האם הוא מפחית את שווי העיזבון? האם אנו אומרים כי מאחר שכאשר הנושה מת גם לו יש זכות לכסף שחייבים לו, והוא נגבה על ידי יורשיו, לכן הדבר מפחית את שווי העיזבון? או שמא אנו אומרים כי מאחר שעדיין לא נגבה, הוא אינו מפחית את שווי העיזבון.
וְאִיכָּא דְּבָעֵי לַהּ לְאִידַּךְ גִּיסָא – בַּעַל חוֹב, מַהוּ שֶׁיְּמַעֵט בַּנְּכָסִים?
ויש מי שאומרים שרבי ירמיה העלה את הדילמות בכיוון ההפוך, כלומר, בסדר הפוך: מהי ההלכה בנוגע לחוב המגיע לנושה? האם הוא מפחית את שווי העיזבון?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria