אִי מִיפָּק לָא נָפֵיק בֵּיהּ, לְמַאי יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ?
אם אינו מקיים את חובתו באמצעותו, לשם מה נתן זאת לו הבעלים?
אֶלָּא מִיפָּק – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, דְּנָפֵיק בֵּיהּ; מְכָרָהּ אוֹ אֲכָלָהּ – בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
אלא, לעניין קיום חובתו, הכול מסכימים שהוא יוצא ידי חובתו בו. רק במקרה שבו המקבל הראשון מכר אותו או אכל אותו, הגענו למחלוקת שבין רבי יהודה הנשיא ורבן שמעון בן גמליאל. לשיטת רבי יהודה הנשיא, אם מכר אותו, המקבל השני יכול להוציא את האתרוג מן הקונה, ואם אכל אותו עליו לשלם למקבל השני את שוויו, ואילו לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, אינו חייב למקבל השני דבר, שכן האתרוג שייך לו.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הָאַחִין שֶׁקָּנוּ אֶתְרוֹג בִּתְפוּסַת הַבַּיִת; נְטָלוֹ אֶחָד מֵהֶן וְיָצָא בּוֹ – אִם יָכוֹל לְאוֹכְלוֹ, יָצָא; וְאִם לָאו, לֹא יָצָא.
רבה בר רב הונא אומר: במקרה של אחים שרכשו אתרוג בכספים מן הרכוש המשותף של העיזבון, ואחד מהם נטל אותו בסוכותוניסה לקיים בו את חובתו, ההלכה תלויה בגבולות בעלותו על האתרוג: אם הוא רשאי לאוכלו, כלומר, אחיו מתירים לו לעשות כן, הוא יצא ידי חובתו לקיים את המצווה, ואם לא, לא יצא ידי חובתו.
וְדַוְקָא דְּאִיכָּא אֶתְרוֹג לְכׇל חַד וְחַד, אֲבָל פָּרִישׁ אוֹ רִמּוֹן – לֹא.
וגם זהו במיוחד במקרה שיש אתרוג לכל אחד ואחד מן האחים; אבל אם שאר האחים מקבלים רק חבוש או רימון, הוא לא יצא ידי חובתו אף אם יש לו הזכות לאוכלו.
אָמַר רָבָא: ״אֶתְרוֹג זֶה נָתוּן לְךָ בְּמַתָּנָה, עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירֵהוּ לִי״, נְטָלוֹ וְיָצָא בּוֹ; הֶחְזִירוֹ – יָצָא, לֹא הֶחְזִירוֹ – לֹא יָצָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר – שְׁמָהּ מַתָּנָה.
רבא אומר: אם אדם אחד אמר לחברו: אתרוג זה ניתן לך במתנה על מנת שתחזירו לי, והמקבל נטל אותו בסוכותוניסה לצאת בו ידי חובתו, אם בסופו של דבר החזירו, יצא ידי חובתו; ואם לא החזירו, לא יצא ידי חובתו, שכן לא קיים את התנאי, ובכך ביטל למפרע את המתנה. הגמרא מסבירה שרבא מלמד אותנו שמתנה שניתנה על מנת להחזיר נחשבת למתנה תקפה.
הַהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָה לַהּ דִּיקְלָא בְּאַרְעָא דְּרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי. כׇּל אֵימַת דַּהֲוָת אָזְלָא לְמִיגְזְרֵיהּ, הֲוָה קָפֵיד עִילָּוַהּ. אַקְנִיתֵיהּ נִיהֲלֵיהּ כֹּל שְׁנֵי חַיָּיו. אֲזַל אִיהוּ אַקְנְיֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לִבְנוֹ קָטָן.
§ הגמרא מספרת: הייתה אישה אחת שהייתה לה דקל על אדמתו של רב בייבי בר אביי. בכל פעם שהייתה הולכת לקצור את היבול ממנו, הוא היה כועס עליה משום שהייתה דורכת על יבוליו. מאחר שלא רצתה להכעיסו, היא החליטה לוותר זמנית על זכותה לפירות העץ, והעבירה את הבעלות על העץ אליו למשך כל שנות חייו, כדי שלאחר מותו תוכל שוב לקצור את הפירות. לאחר מכן הוא הלך והעביר אותו לבנו הקטן, כדי שיישאר במשפחתו גם לאחר מותו.
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִשּׁוּם דְּאָתוּ מִמּוּלָאֵי, אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָאתָא? אֲפִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא קָאָמַר אֶלָּא לְאַחֵר, אֲבָל לְעַצְמוֹ – לֹא.
רב הונא, בנו של רב יהושע, אמר לרב ביבאי בר אביי: האם מפני שאתה יורד מקטועים [מולאי], שכן משפחתו של רב ביבאי ייחסה את שושלתה לעלי, שכל צאצאיו נידונו למוות בטרם עת (ראו שמואל א׳ ב׳:ל״א), אתה מדבר דברים קטועים [מולייתא] ובלתי מבוססים? אפילו רבן שמעון בן גמליאל, הסובר שבמקרה שבו אדם אומר: נכסיי נתונים לך, ואחריך, לפלוני, אם המקבל הראשון מוכר את הנכס המכירה תקפה, אומר זאת רק במקרה שבו היה צריך להינתן לאדם אחר; אבל אם הנותן אמר שהוא יחזור לעצמו, הוא לא אמר שהמקבל הראשון יכול למכור אותו, שכן הנותן התכוון בבירור לשמור על בעלותו על הנכס. בהתאם לכך, רב הונא, בנו של רב יהושע, סבר שמכירתו של רב ביבאי לא חלה.
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: ״שׁוֹר זֶה נָתוּן לְךָ בְּמַתָּנָה, עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירֵהוּ לִי״; הִקְדִּישׁוֹ וְהֶחְזִירוֹ – הֲרֵי זֶה מוּקְדָּשׁ וּמוּחְזָר.
§ רבא אומר כי רב נחמן אומר: אם אדם אמר לחברו: שור זה ניתן לך במתנה על מנת שתחזירו לי, והמקבל הקדיש אותו ואז החזירו לו, הרי הוא מוקדש ומוחזר. ההקדשה חלה, ואף על פי שהבעלים אינו רשאי להשתמש בו, מכל מקום הוא נחשב כמוחזר והתנאי התקיים.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי אַהְדְּרֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי חַסְּרֵיהּ? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן; אִי אֲמַר לֵיהּ: ״עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירֵהוּ״ – הָא אַהְדְּרֵיהּ. אִי אֲמַר לֵיהּ: ״עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירֵהוּ לִי״ – מִידֵּי דַּחֲזֵי לֵיהּ קָאָמַר לֵיהּ.
רבא אמר לרב נחמן: מה הוא השיב לו? השור לא הוחזר לרשות הנותן, שכן הוא מוקדש. רב נחמן אמר לו: ומה גרם לו להפסיד? הוא החזיר את השור. אלא אמר רב אשי: עלינו לפסוק במקרה זה על פי מה שאנו רואים. אם הנותן אמר למקבל: על מנת שתחזיר אותו, הרי הוא נחשב כמוחזר, שכן החזיר אותו. אבל אם אמר לו: על מנת שתחזיר אותו לי, הוא למעשה אמר לו שעליו להחזיר דבר הראוי לו לשימוש. לפיכך, ההקדש מונע את קיום התנאי, וגם המתנה וגם ההקדש בטלים למפרע.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְאַחֵר, וְאָמַר הַלָּה ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ – קָנָה, וַאֲפִילּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָנָה.
§ רב יהודה אומר כי שמואל אומר: אם אדם כותב שטר המעניק את רכושו לאחר, והאחר אומר: איני רוצה בו, הוא קונה אותו, וזו ההלכהאפילו אם הוא עומד וצועק במחאה שאינו רוצה בו. ורבי יוחנן אומר שהוא אינו קונה אותו.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: וְלָא פְּלִיגִי;
רבי אבא בר ממל אמר: והם אינם חולקים זה על זה:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria