Drashot AI Logo
אִם לָאו – אִי אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא מַה שֶּׁהֶחְזַרְתִּי. אָמַר: הֵטִיחַ עָלַי בֶּן עוּזִּיאֵל! הֵטִיחַ עָלַי בֶּן עוּזִּיאֵל!
אבל אם לא, מאחר שהנכס שלי ויש לי הזכות לעשות בו כל מה שארצה, אינך יכול לשוב וליטול את מה שהחזרתי גם לילדיו של האיש. אז שמאי אמר: בן עוזיאל הוכיח אותי; בן עוזיאל הוכיח אותי, ואין לי תשובה.
מֵעִיקָּרָא מַאי סָבַר? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְּבֵית חוֹרוֹן.
הגמרא שואלת: מה סבר שמאי מלכתחילה, שגרם לו למחות על התנהגותו של יונתן בן עוזיאל? הגמרא משיבה: הוא מחה בשל המעשה שאירע בעיר בית חורון.
דִּתְנַן: מַעֲשֶׂה בְּבֵית חוֹרוֹן, בְּאֶחָד שֶׁהָיָה אָבִיו מוּדָּר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה מַשִּׂיא בְּנוֹ; וְאָמַר לַחֲבֵירוֹ: הֲרֵי חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִין לְךָ בְּמַתָּנָה, וְאֵינָן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בַּסְּעוּדָה.
כפי שלמדנו במשנה (Nedarim 48a): מעשה היה באדם מן העיר בית חורון שאביו נדר שלא ליהנות ממנו, והבן השיא את בנו ורצה שאביו יוכל להשתתף בסעודת החתונה. ולכן הוא אמר לאחר: החצר שבה תתקיים החתונה וסעודת החתונה נתונות לך במתנה, אך הן ניתנות לך רק כדי שאבי יבוא ויאכל עמנו בסעודה. הבן רצה לעקוף את האיסור שהוטל על ידי הנדר ולאפשר לאביו להשתתף בסעודה, ולכן העביר את הבעלות למישהו אחר לשם כך.
אָמַר לוֹ: אִם שֶׁלִּי הֵן – הֲרֵי הֵן מוּקְדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם! אָמַר לוֹ: לֹא נָתַתִּי לְךָ אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם! אָמַר לוֹ: לֹא נָתַתָּ לִי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךְ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְרַצִּין זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ!
המקבל אמר לו: אם הם שלי, הם כולם מוקדשים בזה לשמים, כלומר, למקדש, ואסורים על כולם. הבן אמר לו בכעס: לא נתתי לך את רכושי כדי שתקדיש אותם לשמים. המקבל אמר לו: נתת לי את רכושך רק כדי שאתה ואביך תאכלו ותשתו וכך תתפייסו זה עם זה, והחטא של עבירה על הנדר ייתלה על ראשי, כלומר, על ראשי שלי, כיוון שאפשרתי את העבירה.
אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ מוּקְדֶּשֶׁת – אֵינָהּ מַתָּנָה.
המשנה ממשיכה: בהתייחס לאירוע זה, אמרו החכמים: כל מתנה שאינה מוחלטת עד כדי כך שאם המקבל היה מקדיש אותה, המתנה הייתה מתקדשת, אינה מתנה. במילים אחרות, כדי שתיחשב מתנה, על המקבל להיות בעל היכולת להקדיש אותה. באופן דומה, שמאי סבר בתחילה שהמתנה ליונתן בן עוזיאל אינה מתנה תקפה, שכן מטרתה היחידה הייתה שהנכס לא ייפול לידי בניו של האיש. משהתברר לו שיונתן בן עוזיאל הקדיש חלק מן המתנה, הבין שאכן מדובר במתנה תקפה, שהמקבל יכול לעשות בה כרצונו.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן; שְׁלֹשִׁים מֵהֶן רְאוּיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שְׁלֹשִׁים מֵהֶן רְאוּיִם שֶׁתַּעֲמוֹד לָהֶן חַמָּה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, עֶשְׂרִים בֵּינוֹנִיִּים. גָּדוֹל שֶׁבְּכוּלָּן – יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, קָטָן שֶׁבְּכוּלָּן – רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.
§ אגב יונתן בן עוזיאל, הגמרא מביאה שחכמים לימדו: להלל הזקן היו שמונים תלמידים. שלושים מהם היו ראויים דיים כדי שתשרה עליהם השכינה כפי ששרתה על משה רבנו, שלושים מהם היו ראויים דיים כדי שהשמש תעמוד להם כפי שעמדה ליהושע בן נון, ועשרים היו בדרגת ביניים בין השניים האחרים. הגדול שבכולם מן התלמידים היה יונתן בן עוזיאל, והקטן שבהם היה רבן יוחנן בן זכאי.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא, וּמִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת, וְאַגָּדוֹת, דִּקְדּוּקֵי תוֹרָה, וְדִקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים, וְקַלִּין וַחֲמוּרִין, וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת, וּתְקוּפוֹת, וְגִמַטְרִיָּאוֹת, וּמִשְׁלוֹת כּוֹבְסִים, וּמִשְׁלוֹת שׁוּעָלִים, שִׂיחַת שֵׁדִים, וְשִׂיחַת דְּקָלִים, וְשִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְדָבָר גָּדוֹל, וְדָבָר קָטָן.
החכמים אמרו על רבן יוחנן בן זכאי כי הוא לא הזניח תורה ומִשנה; תלמוד; הלכות ואגדות; דקדוקי התורה ודקדוקי סופרים; ומידות שהתורה נדרשת בהן לעניין היסקים של קל וחומר; וגזרות שוות; וחשבון התקופות; וגימטריות של אותיות עבריות [גימטריות]; ומשלי כובסים, שהם סיפורי עם שניתן להשתמש בהם כדי לבאר את התורה, ומשלי שועלים. נוסף על כך, הוא לא הזניח עניינים נסתרים, ובכלל זה שיחת שדים, ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ובאופן כללי יותר, דבר גדול ודבר קטן.
״דָּבָר גָּדוֹל״ – מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, ״וְדָבָר קָטָן״ – הֲוָיוֹת דְּאַבָּיֵי וְרָבָא. לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא״.
הגמרא מפרטת: דבר גדול הוא בהתייחס לסודות של מעשה המרכבה האלוהית (ראו יחזקאל, פרק א), הנהגת היקום העליון, ודבר קטן הוא, למשל, הלכות שנוסחו לבסוף במסגרת הדיונים של אביי ורבא. הוא לא הזניח אף אחת מן הדיסציפלינות הללו, כדי לקיים את מה שנאמר: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח:כא), שכן רבן יוחנן היה מלא בדיסציפלינות של תורה וחכמה.
וְכִי מֵאַחַר דְּקָטָן שֶׁבְּכוּלָּם כֵּן, גָּדוֹל שֶׁבְּכוּלָּם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – כׇּל עוֹף שֶׁפּוֹרֵחַ עָלָיו נִשְׂרָף.
הגמרא מוסיפה: ואם הקטן שבהם היה כה פורה, הגדול שבהם היה על אחת כמה וכמה פורה. הגמרא מספרת שחכמים אמרו על יונתן בן עוזיאל, גדול תלמידיו של הלל, שכאשר היה יושב ועוסק בתורה, הקדושה שיצר הייתה עזה כל כך עד שכל עוף שהיה עף מעליו היה נשרף.
מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״זֶה בְּנִי״ – נֶאֱמָן, ״זֶה אָחִי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְיִטּוֹל עִמּוֹ בְּחֶלְקוֹ.
משנה:האומר: זה בני, נאמן. האומר: זה אחי, אינו נאמן לגבי חיובם של אחיו האחרים לחלוק את הירושה עם מי שעליו אמר את דבריו. כאשר אדם טוען שאיש זה הוא אחיו, טענה זו מתקבלת לגבי חלקו שלו, והוא האיש הנדון נוטל חלק מירושת אביהם עמו, כלומר, מחלקו.
מֵת – יַחְזְרוּ נְכָסִים לִמְקוֹמָן.
אם האיש הנדון ימות, הרכוש שקיבל מירושת האב ישוב למקומו, כלומר, לחזקת האח שהעיד מטעמו, שמחלקו קיבל חלק.
נָפְלוּ לוֹ נְכָסִים מִמָּקוֹם אַחֵר, יִירְשׁוּ אֶחָיו עִמּוֹ.
אם רכוש הגיע לידי האיש הנדון ממקום אחר, ולא מן האב, והאיש הנדון מת, כל אחיו של מי שהעיד יירשו יחד עם מי שהעיד, שכן לפי טענתו גם הם יורשי המנוח.
גְּמָ׳ ״זֶה בְּנִי״ – נֶאֱמָן. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לְיוֹרְשׁוֹ, וְלִפְטוֹר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַיִּבּוּם.
גמרא: המשנה מלמדת שמי שאומר: זה בני, נאמן. ביחס לאיזו הלכה נאמר הדבר? רב יהודה אומר ששמואל אומר: נאמר לעניין ירושה ממנו, כלומר, הבן יורש מן הדובר, ולעניין לפטור את אשתו מייבום. מאחר שהוא טוען שהאדם הנדון הוא בנו, אשתו אינה נדרשת להיכנס לייבום לאחר מותו, שכן יש לו ילד.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria