הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״נְכָסַי לְךָ, וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, וְרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ הֲוָה. שָׁכֵיב רִאשׁוֹן, אֲתָא שֵׁנִי קָא תָבַע.
היה אדם מסוים שאמר לאחר: נכסי ניתנים לך, ואחריך, לפלוני, והראשון היה ראוי לרשת ממנו. לאחר שהראשון מת, בא השני ותבע את הנכסים.
סְבַר רַב עִילִישׁ קַמֵּיהּ דְּרָבָא לְמֵימַר: שֵׁנִי נָמֵי שָׁקֵיל. אֲמַר לֵיהּ: דַּיָּינֵי דַחֲצַצְתָּא הָכִי דָּיְינִי! לָאו הַיְינוּ דִּשְׁלַח רַב אַחָא בַּר רַב עַוְיָא?
רב איליש, שהיה בפני רבא, סבר לומר שגם השני נוטל חלק מן הנכס; הוא חולק אותו עם יורשי הראשון. רבא אמר לו: דייני פשרה, שדרכם לחלק נכס שבמחלוקת בין הצדדים, פוסקים כך. אבל האם אין זה זהה למקרה שלגביו שלח רב אחא בר רב אביא פסק שהשני אינו מקבל דבר?
אִכְּסִיף. קָרֵי עֲלֵיהּ ״אֲנִי ה׳ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה״.
רב איליש התבייש בטעותו. כדי לנחמו, רב קרא עליו את הפסוק הבא אודותיו: "אני ה׳ בעתה אחישנה" (ישעיהו ס׳:כ״ב), כאילו לומר: היה זה בהשגחה אלוהית שאני הייתי כאן כדי לתקן אותך לפני שהפסיקה המוטעית שלך יושמה.
מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב אֶת נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ אֶת בָּנָיו – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, אֶלָּא אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם לֹא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִים כַּשּׁוּרָה – זָכוּר לַטּוֹב.
משנה: לגבי מי שכתב שטר המעניק את נכסיו לאחרים במתנה והניח את בניו בלא כלום, מה שעשה עשוי, כלומר, הדבר חל; אלא שחכמים אינם נוחים הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם עשה כן מפני שבניו לא היו נוהגים כשורה, זוכרים אותו לטובה.
גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ לָא?
גמרא:דילמה הועלתה לפני החכמים: האם החכמים חולקים על רבן שמעון בן גמליאל, וסוברים שנישול בניו מירושתם אינו ראוי בכל מקרה, או לא?
תָּא שְׁמַע: דְּיוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה לוֹ בֵּן שֶׁלֹּא הָיָה נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה. הֲוָה לֵיהּ עִילִּיתָא דְּדִינָרֵי, קָם אַקְדְּשַׁהּ. אֲזַל נְסֵיב בַּת גָּאדֵיל כְּלִילֵי דְּיַנַּאי מַלְכָּא. אוֹלִידָה דְּבֵיתְהוּ, זַבֵּין לַהּ בִּינִיתָא. קַרְעַהּ, אַשְׁכַּח בָּהּ מַרְגָּלִיתָא.
הגמרא מציעה: בוא ושמע, שכן ליוסף בן יועזר היה בן שלא היה נוהג כשורה. ליוסף בן יועזר היה כלי [עילייתא] מלא דינרים, והוא קם והקדיש אותו לאוצר המקדש, ובכך שלל מבנו את ירושתו. בנו הלך ונשא את בתו של אורג הכתרים של המלך ינאי. לאחר שאשתו ילדה, קנה לה דג [ביניתא]. הוא קרע את בטנו ומצא בו מרגלית. הוא החליט למכור אותה.
אֲמַרָה לֵיהּ: לָא תַּמְטְיַיהּ לְמַלְכָּא, דְּשָׁקְלִי לַהּ מִינָּךְ בִּדְמֵי קַלִּילֵי; זִיל אַמְטְיַיהּ לְגַבֵּי גִּזְבָּרֵי. וְלָא תְּשַׁיְּימַהּ אַתְּ, דַּאֲמִירָתוֹ לְגָבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט, אֶלָּא לְשַׁיְּימוּהָ אִינְהוּ.
אשתו אמרה לו: אל תביא זאת אל אוצרו של המלך כדי למכור זאת, שכן הם ייקחו זאת ממך תמורת סכום כסף זעום. אלא, לך הבא זאת אל גזברי המקדש. ואל תעריך זאת בעצמך, שכן הקדשה לעליון כמוה כהעברה לאדם חולין, ואם תציע למכור זאת בסכום הנמוך מערכה, לא תוכל לחזור בך. אלא, תן להם להעריך זאת.
אַמְטְיַיהּ, שָׁמוּהָ בִּתְלֵיסְרֵי עִלִּיָּאתָא דְּדִינָרֵי. אָמְרִי לֵיהּ: שְׁבַע אִיכָּא, שֵׁית לֵיכָּא. אֲמַר לְהוּ: שְׁבַע הַבוּ לִי, שֵׁית הֲרֵי הֵן מוּקְדָּשׁוֹת לַשָּׁמַיִם.
הוא הביא אותה אל אוצר המקדש, והם העריכו אותה כבעלת שווי של שלושה עשר כלים [אילייאתא] מלאים בדינרים. הגזברים אמרו לו: יש שבעה אילייאתא של דינרים ברשותנו כדי לשלם לך עבור המרגלית, אך אין לנו שישה נוספים. הוא אמר לגזברים: תנו לי את השבעה בתמורה למרגלית, ואשר לשישה הנוספים שאתם חייבים לי, הרי הם מוקדשים לשמים.
עָמְדוּ וְכָתְבוּ: יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הִכְנִיס אַחַת, וּבְנוֹ הִכְנִיס שֵׁשׁ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הִכְנִיס אַחַת, וּבְנוֹ הוֹצִיא שֶׁבַע.
הגזברים קמו וכתבו: יוסף בן יועזר הקדיש אחתאילייתא לאוצר המקדש, ובנו הקדיש שש. ויש מי שאומרים שהם כתבו: יוסף בן יועזר הקדיש אחתאילייתא לאוצר המקדש, ובנו הוציא שבע, שקיבל בעבור המרגלית.
מִדְּקָא אָמְרִי ״הִכְנִיס״, מִכְּלָל דְּשַׁפִּיר עֲבַד! אַדְּרַבָּה, מִדְּקָא אָמְרִי ״הוֹצִיא״, מִכְּלָל דְּלָאו שַׁפִּיר עֲבַד! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מסיקה: מן העובדה שאמרו באישור שבנו של יוסף בן יועזר העניק שש, מכאן שהוא נהג כשורה כאשר הוציא אותו מירושתו. הגמרא משיבה: אדרבה; מן העובדה שלפי המעשה השני, אמרו בגנאי שהוא הסיר שבע, מכאן, יוסף בן יועזר לא נהג כשורה כאשר הוציא אותו מירושתו, שכן גרם לממון להיות מוסר מאוצר המקדש. אלא, אין להסיק מכאן דבר מן הסיפור הזה בנוגע להתלבטות האם החכמים מסכימים עם דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, שכן שני הסיפורים סותרים זה את זה בעניין זה.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תְּיהַוֵּי בֵּי עַבּוֹרֵי אַחְסָנְתָּא; וַאֲפִילּוּ מִבְּרָא בִּישָׁא לִבְרָא טָבָא, וְכׇל שֶׁכֵּן מִבְּרָא לְבַרְתָּא.
הגמרא שואלת: איזו מסקנה הלכתית הוסקה בעניין זה? בוא ושמע, שכן שמואל אמר לרב יהודה: שיננא, אל תהיה בבית שבו מעבירים ירושה מיורשה הראוי, אפילו אם מעבירים אותה מבן רשע לבן טוב, וכל שכן אם מעבירים אותה מבן לבת. ברור אפוא שחכמים סבורים שאין להעביר ירושה בשום מקרה.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁלֹּא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה, עָמַד וְכָתַב נְכָסָיו לְיוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל. מָה עָשָׂה יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל? מָכַר שְׁלִישׁ, וְהִקְדִּישׁ שְׁלִישׁ, וְהֶחֱזִיר לְבָנָיו שְׁלִישׁ.
§ החכמים לימדו: היה מעשה באדם אחד שילדיו לא נהגו כראוי. הוא קם וכתב שטר המעביר את כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל, אחד מן החכמים, במתנה. מה עשה יונתן בן עוזיאל? הוא מכר שליש מן הנכסים לצרכיו, והקדיש שליש מן הנכסים, והחזיר את השליש הנותר לילדיו של האיש.
בָּא עָלָיו שַׁמַּאי בְּמַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ. אָמַר לוֹ: שַׁמַּאי, אִם אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת מַה שֶּׁמָּכַרְתִּי וּמַה שֶּׁהִקְדַּשְׁתִּי – אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא מַה שֶּׁהֶחְזַרְתִּי,
שַׁמַּאי בָּא אֶל יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ לִמְחוֹת עַל כָּךְ שֶׁנָּתַן חֵלֶק מִן הָרְכוּשׁ לִבְנֵי הָאִישׁ בְּנִגּוּד לִרְצוֹן הַמֵּת. יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל אָמַר לוֹ: שַׁמַּאי, אִם אַתָּה יָכוֹל לְהָשִׁיב לִרְשׁוּתְךָ אֶת הָרְכוּשׁ שֶׁמָּכַרְתִּי מִיַּד הַקּוֹנִים וְאֶת הָרְכוּשׁ שֶׁהִקְדַּשְׁתִּי מִגִּזְבַּרוּת הַמִּקְדָּשׁ, תּוּכַל לְהָשִׁיב גַּם אֶת מַה שֶּׁהֶחֱזַרְתִּי לִבְנֵי הָאִישׁ;
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria