אך אל תלמד מכך גם כן, שכן לדיין אין אלא מה שעיניו רואות כבסיס לפסיקתו. יש לפסוק לפי הבנתו שלו.

§ רבא מעלה דילמה: במקרה של אדם בריא שהוריש את נכסיו לאחד מבניו, כיצד על בית הדין לפסוק? האם יש לומר כי כאשר רבי יוחנן בן ברוקה אומר שההורשה תקפה, אמר זאת דווקא לגבי המקרה של אדם על ערש דווי, שכן הוא בר־הורשה, כפי שהפסוק: "ביום הנחילו את בניו" (דברים כ״א:ט״ז), שממנו נלמד תוקפה של הורשה זו, מתייחס דווקא לשעת מותו של אדם; אבל במקרה של אדם בריא, הוא לא אמר את פסיקתו? או שמא אמר את פסיקתו אפילו במקרה של אדם בריא.

רב משרשיא אמר לרבא: בוא ושמע פתרון לספקך מתוך ברייתא, שכן רבי נתן אמר לרבי יהודה הנשיא: לימדת במשנתך בהתאם לדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה, כפי שלמדנו במשנה (Ketubot 52b): אם הבעל לא כתב לה בכתובתה: כל הבנים הזכרים שיהיו לך ממני יירשו את כספי כתובתך בנוסף לחלקם בירושה שהם מקבלים יחד עם אחיהם, הרי הוא חייב אף על פי שלא כתב זאת, שכן זהו תנאי בית דין ולפיכך חל אף אם לא נאמר במפורש. משנה זו היא בהתאם לדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה, שאדם רשאי להוסיף לחלקם של חלק מבניו על חשבון האחרים.

ורבי יהודה הנשיא אמר לו: לא למדנו שבני הזכרים שיש לה ממנו יירשו את כספי כתובת הנישואין; נוסח זה אינו מדויק. אלא, למדנו שהם ייטלו את כספי כתובת הנישואין, כמתנה. כאשר הורשה מנוסחת בדרך זו, היא תקפה בכל מקרה, כפי שנאמר במשנה הקודמת (126b).

הברייתא ממשיכה: ורבי יהודה הנשיא חזר בו לאחר מכן מתשובתו, ואמר: תשובתי הייתה משום חוסר בגרות שהיה בי, והייתי חצוף בפני רבי נתן הבבלי בכך שהשבתי באופן שאינו נכון. אין זה נכון מן הטעם הבא: אבל מאחר שאנו סבורים כי לעניין חיוב המפורט בכתובה המבטיח זכויות ירושה של בניה הזכרים של אישה, הזכאים אינם טורפים נכסים משועבדים שנמכרו, ניתן להסיק שהם אינם מקבלים את הכסף כמתנה. שכן, אם עולה על דעתך שלמדנו במשנה שהם ייטלו את הכסף כמתנה, מדוע אינם טורפים נכסים משועבדים? המתנה ניתנה להם לפני שהנכס נמכר לאחרים. אלא הסק מטענה זו שלמדנו במשנה שהם יירשו את הכסף.

רב משרשיא מסיק: על מי שמעת שהוא סבור כדעה זו, שאפשר להוסיף על ירושת חלק מבניו על חשבון האחרים? זוהי דעתו של רבי יוחנן בן ברוקה, ולמד מכאן מן המשנה בכתובות שפסקו חל אפילו לגבי אדם בריא, שכן אין כותבים כתובה על ערש דווי. בכך נפתרת התלבטותו של רבא.

רב פפא אמר לאביי: כיצד ניתן להוכיח שהמשנה במסכת כתובות היא בהתאם לדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה? בין לשיטת מי שאומר שהנוסח הנכון של המשנה הוא: ייטלו, ובין לשיטת מי שאומר שהנוסח הנכון של המשנה הוא: יירשו, המשנה קשה, מן הטעם הבא: אין אדם יכול להעביר בעלות על דבר שעדיין לא בא לעולם. כיצד יכול הבעל להקנות זכויות בנכסיו לילדים שעדיין לא נולדו?

רב פפא מסביר: ואפילו לשיטת רבי מאיר, האומר כי אדם יכול להעביר בעלות על דבר שעדיין לא בא לעולם, אמירה זו חלה דווקא במקרה שבו הוא מעביר את החפץ לישות, כלומר, לאדם, שנמצא בעולם; אבל לגבי העברת בעלות על חפץ לישות שאינה עדיין בעולם, כגון לילדיו שטרם נולדו, אמירה זו אינה חלה. לכן, פסיקת המשנה קשה לפי כל הדעות.

רב פפא מסביר: אלא, ברור כי תנאי בית דין שונה הוא. מאחר שסעיף זה של כתובת הנישואין תוקן בתקנת חכמים, אין הוא כפוף להלכות הרגילות של העברת קניין, ויכול אדם להעביר בעלות על חפץ לישות שעדיין אינה קיימת בעולם. בהתאם לכך, אף כאן, בנוגע למחלוקת שבין רבי יוחנן בן ברוקה וחכמים, תנאי בית דין שונה הוא, ואפילו לשיטת חכמים, החולקים על דעת רבי יוחנן בן ברוקה, יכול אדם להוריש את כספי כתובת אשתו לבנים הזכרים שיהיו לו ממנה בכל דרך שיבחר. ממילא, אין ראיה שהמשנה היא בהתאם לדעת רבי יוחנן בן ברוקה.

אביי אמר לו: הקביעה שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה היא בשל העובדה שהיא מבטאת הורשה זו בלשון: יירשו, בניגוד ל: ייטלו. דבר זה מצביע על כך שאדם יכול בדרך כלל לחלק את ירושתו לבניו בכל אופן שירצה, בהתאם לדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה.

אביי אמר אז: מה שאמרתי אינו נכון. הביטוי: יירשו, מתאים אפילו לשיטת החכמים, החולקים על רבי יוחנן בן ברוקה, כפי שלמדנו בהמשך אותה משנה, שאפילו אם הבעל לא כתב לאשתו: כל הבנות שתהיינה לך ממני ישבו בביתי ויתפרנסו מנכסיי עד שיינשאו לגברים, כלומר, עד שיינשאו, הרי הוא מחויב בכל זאת כאילו כתב זאת, משום שגם היא תנאי בית דין הוא.

ומכיוון ששני סעיפים אלה כתובים זה לצד זה בכתובת הנישואין, הרי זה למעשה מקרה שבו אדם מנחיל את נכסיו לשני אנשים: לזו, הבנות, כמתנה, ולזה, הבנים, כירושה. ובכל מקרה שבו אדם מנחיל את נכסיו לזה אדם כירושה ולזה אדם כמתנה, אפילו החכמים מודים שההקניה תקפה אפילו אם היא לאנשים שאינם יורשיו, שכן היא נחשבת מתנה ביחס לשני המקבלים.

רב נחומי, ויש אומרים שהיה זה רב חנניה בר מיניומי, אמר לאביי: