אַף מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת – שְׁבָחָא דְּמִמֵּילָא קָא אָתֵי, דְּלָא חָסְרִי בַּהּ מְזוֹנֵי.
כך גם במקרה של פרה שהייתה מוחכרת או מושכרת, הברייתא מתייחסת רק למקרה שבו ההשבחה באה מאליה, שכן האחים לא הפסידו כסף עבור מזונותיה, מאחר שהותנה כי השוכר או החוכר יספק את מספואיה.
מַנִּי – רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, אֲבָל לֹא בְּשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יְתוֹמִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.
§ הגמרא ממשיכה בדיונה בברייתא. בהתאם לדעת מי היא הברייתא? היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, כפי שנלמד בברייתא (תוספתא ז:ד): בכור אינו נוטל פי שניים בשבח הנכסים שהתרחש לאחר מות אביהם של הבנים. רבי יהודה הנשיא אומר: אני אומר שבכור אכן נוטל פי שניים בשבח הנכסים שהתרחש מאליו לאחר מות אביהם, כגון לידת עגל, אך לא בשבח שהיתומים השביחו לאחר מות אביהם.
יָרְשׁוּ שְׁטַר חוֹב – בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. יָצָא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב – בְּכוֹר נוֹתֵן פִּי שְׁנַיִם. וְאִם אָמַר: ״אֵינִי נוֹתֵן, וְאֵינִי נוֹטֵל״ – רַשַּׁאי.
רבי יהודה הנשיא ממשיך: לפיכך, אם הם ירשו שטר חוב המצביע על חוב המגיע לאביהם, הבכור נוטל פי שניים מן הכסף כאשר הוא נגבה, שכן זהו שבח לנכסים שבא מאליו. הגמרא מוסיפה: במקרה שבו יצא עליהם שטר חוב בגין חובו של אביהם, הבכור נותן, כלומר פורע, פי שניים מן החוב. אבל אם הוא אומר: איני נותן פי שניים מן החוב ואיני נוטל פי שניים מן הנכסים, הרי הוא רשאי לעשות כן, והוא פטור מלשלם פי שניים.
מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם״ – ״מַתָּנָה״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא; מָה מַתָּנָה – עַד דְּמָטְיָא לִידֵיהּ, אַף חֵלֶק בְּכוֹרָה – עַד דְּמָטְיָא לִידֵיהּ.
הגמרא שואלת: מה הטעם לפסיקת החכמים שהבכור אינו נוטל פי שניים בכל השבחות שנוצרות לאחר מות האב? הפסוק קובע: "לתת לו פי שניים" (דברים כא:יז); בשימוש בלשון "לתת" הרחמן מכנה את החלק הכפול מתנה. כשם שמקבל מתנה אינו קונה מתנה אלא אם כן היא תחילה מגיעה לרשותו של הנותן, כך גם הבכור אינו קונה את חלק הבכורה אלא אם כן הגיע לרשותו של האב לפני שמת.
וְרַבִּי אוֹמֵר, אָמַר קְרָא: ״פִּי שְׁנַיִם״ – מַקִּישׁ חֵלֶק בְּכוֹרָה לְחֵלֶק פָּשׁוּט; מָה חֵלֶק פָּשׁוּט – אַף עַל גַּב דְּלָא מְטָא לִידֵיהּ, אַף חֵלֶק בְּכוֹרָה – אַף עַל גַּב דְּלָא מְטָא לִידֵיהּ.
ורבי יהודה הנשיא אומר שטעם פסיקתו שבכור נוטל פי שניים מן השבח הוא שהפסוק אומר: "פי שניים" (דברים כא:יז). הוא מקיש את חלקו של הבכור לחלקו של בן רגיל, שכשם שחלקו של בן רגיל נירש אפילו מנכס שלא הגיע לידי החזקתו של האב לפני שמת, כך גם חלקו של הבכור נירש אפילו מנכס שלא הגיע לידי החזקתו של האב לפני שמת.
וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב: ״פִּי שְׁנַיִם״! הָהוּא לְמִיתְּבָא לֵיהּ אַחַד מִצְרָא.
הגמרא שואלת: וגם לשיטת חכמים, האם לא כתוב הביטוי "פי שניים"? הגמרא משיבה: אותו ביטוי יכול להיאמר כדי ללמד הלכה אחרת, המחייבת את האחים לתת לבכור את שני חלקיו במצר אחד, כלומר, סמוכים זה לזה, ולא במקומות נפרדים.
וְרַבִּי נָמֵי הָכְתִיב: ״לָתֶת לוֹ״! הַהוּא שֶׁאִם אָמַר: ״אֵינִי נוֹטֵל וְאֵינִי נוֹתֵן״ – רַשַּׁאי.
הגמרא שואלת: וגם לשיטת רבי יהודה הנשיא, האם אין כתוב הביטוי "לתת לו"? הגמרא משיבה: אותו ביטוי יכול להיאמר כדי ללמד הלכה אחרת, שאם הבכור אומר: איני נוטל פי שניים מן הירושה ואיני נותן פי שניים מן החוב, הרי הוא רשאי לעשות כן. מאחר שהירושה מכונה מתנה, יש לו הזכות לסרב לה.
אָמַר רַב פָּפָּא: דִּיקְלָא וַאֲלֵים, אַרְעָא וְאַסֵּיק שִׂירְטוֹן – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁקֵיל. כִּי פְּלִיגִי – בַּחֲפוּרָה וַהֲוָה שׁוּבְלֵי, שְׁלוּפְפֵי וַהֲווֹ תַּמְרֵי; דְּמָר סָבַר: שְׁבָחָא דְּמִמֵּילָא, וּמָר סָבַר: אִישְׁתַּנִּי.
הגמרא דנה בכמה סוגים של השבחה. רב פפא אומר: לגבי דקל שהושבח על ידי שהתרחב לאחר מות האב, או קרקע שהעלתה סחף ועל ידי כך הושבחה, הכול מסכימים שהבכור נוטל פי שניים מן ההשבחה. כאשר הם חולקים הוא במקרה שבו מספוא [baḥafura], כלומר תבואה שהוציאה קנים אך עדיין לא הבשילה, נעשה שיבולים מלאות, של תבואה, וכאשר פרחי תמר [shelofafei] נעשים תמרים מפותחים לגמרי. כפי שחכם אחד, רבי יהודה הנשיא, סובר שמאחר שהשבחה זו מתפתחת מעצמה, הבכור זכאי לפי שניים ממנה, ואילו חכם אחד, חכמים, סובר שמאחר שהפריט השתנה, אין הוא נחשב אותו פריט שהיה ברשות האב, והבכור אינו זכאי לפי שניים ממנו.
אָמַר רַבָּה בַּר חָנָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא: עָשָׂה כְּדִבְרֵי רַבִּי – עָשָׂה. כְּדִבְרֵי חֲכָמִים – עָשָׂה.
§ רבה בר חנה אומר שרבי חייא אומר: דיין שפעל, כלומר, פסק, בהתאם לאמירתו של רבי יהודה הנשיא פעל כדין, ומי שפעל בהתאם לאמירתם של החכמים גם פעל כדין. כך או כך, ההחלטה עומדת.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria