כְּתִיב: ״סֶרַח״, וּכְתִיב: ״חֶרֶס״! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בַּתְּחִלָּה פֵּירוֹתֶיהָ כְּחֶרֶס, וּלְבַסּוֹף פֵּירוֹתֶיהָ מַסְרִיחִין. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בַּתְּחִלָּה מַסְרִיחִין, וּלְבַסּוֹף כְּחֶרֶס.
הגמרא מעירה: נכתב לגבי קבורתו של יהושע: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח" (יהושע כד:ל), ונכתב: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס" (שופטים ב:ט). מדוע השתנה השם? רבי אלעזר אומר: בתחילה, פירותיה היו יבשים כחרס [keḥeres], ולבסוף, פירותיה היו שמנים כל כך עד שהיו מתקלקלים [masriḥin]. ויש מי שאומרים להפך: בתחילה, הפירות היו מתקלקלים בטרם עת, ולבסוף, הם החזיקו מעמד זמן רב כחרס בלי להתקלקל.
כָּלֵב – דִּכְתִיב: ״וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק״. חֶבְרוֹן עִיר מִקְלָט הֲוַאי! אָמַר אַבָּיֵי: פַּרְוורַהָא, דִּכְתִיב: ״וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ״.
כלב גם קיבל את חלקו ישירות מאת אלוהים ולא באמצעות הגורל, כפי שנכתב: "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה; וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק" (שופטים א׳:כ׳). הגמרא שואלת על פסוק זה: אבל חברון הייתה עיר מקלט שהייתה שייכת לכוהנים, כפי שמתואר בספר יהושע (כ״א:י״ג); כיצד ייתכן שניתנה לכלב? אמר אביי: פרווריה [parvaraha], כלומר, רק השדות והכרמים שמחוץ לגבולות העיר ניתנו לכלב. כפי שנכתב: "וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ" (יהושע כ״א:י״ב).
מַתְנִי׳ אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת בַּנַּחֲלָה; אֶלָּא שֶׁהַבֵּן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. וְהַבָּנוֹת – נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאָב, וְאֵינָן נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאֵם.
משנה:גם הבן וגם הבת של הנפטר כלולים בדיני ההלכה של ירושה. אבל ההבדל הוא שהבן הבכור נוטל פי שניים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שניים בנכסי האם. ועוד הבדל הוא שהבנות ניזונות מנכסי האב לאחר מותו, שכן זהו תנאי מחייב בכתובת אמן שהן ייזונו אף לפני חלוקת העיזבון לילדים, אבל הבנות אינן ניזונות מנכסי האם, שהכול יורשים הבנים.
גְּמָ׳ מַאי ״אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת לְנַחֲלָה״? אִילֵּימָא דְּיָרְתִי כִּי הֲדָדֵי, הָא תְּנַן: בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, כׇּל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין לַבַּת!
גמרא: הגמרא מנתחת את המשנה: מה פירוש הרישא של המשנה: גם הבן וגם הבת של הנפטר כלולים בדיני ההלכה של ירושה? אם נאמר שהם יורשים יחד, והרי למדנו במשנה (קטו ע"א): בן קודם לבת? בנוסף, כל צאצאיו של בן קודמים לבת. ברור שבת אינה יורשת יחד עם בן.
(סִימָן: נַפְשָׁ״ם.) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת נוֹטְלִין בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק.
נפשם הוא סימן לשמות החכמים הנזכרים בדיון הבא: נחמן; פפא; אשי; מר. רב נחמן בר יצחק אומר: כך היא מה שהמשנה אומרת: גם הבן וגם הבת נוטלים בירושה את הנכסים המגיעים לאביהם כפי שהיו נוטלים בירושה את הנכסים שהיו ברשותו.
הָא נָמֵי תְּנֵינָא: בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים בַּנַּחֲלָה – חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר!
הגמרא מקשה על הסבר זה: אנו כבר לומדים זאת גם כן במשנה (קטז ע"ב): בנות צלפחד נטלו שלושה חלקים של קרקע בנחלת ארץ ישראל: חלק אביהן שקיבל מפני שהיה מיוצאי מצרים; וחלקו שקיבל עם אחיו בנכסי חפר, אביהם, אף על פי שצלפחד מת לפני אביו ומעולם לא החזיק בנחלה מחפר; ועוד חלק נוסף שקיבל מחפר מפני שהיה בכור. כבר שנינו באותה משנה שנכסים הראויים למת נוחלים אותם באותו אופן כמו נכסים שהיו מוחזקים בידי המת.
וְעוֹד, מַאי ״אֶלָּא״?
ויתרה מזו, אם פירוש המשנה הוא כפי שאמר רב נחמן, מה משמעות הביטוי: אלא שהבכור נוטל פי שניים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שניים בנכסי האם? לפי פירושו של רב נחמן, מהו הניגוד בין שני הסעיפים במשנה?
אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת נוֹטְלִין חֵלֶק בִּבְכוֹרָה.
אלא, רב פפא אמר: כך המשנה אומרת: גם הבן וגם הבת של הנפטר נוטלים חלקו של הבכור.
הָא נָמֵי תְּנֵינָא: וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים! וְעוֹד, מַאי ״אֶלָּא״?
הגמרא מקשה על הסבר זה: אנו כבר לומדים זאת גם במשנה (קטז ע"ב), המסבירה את החלק השלישי שנטלו בנות צלפחד: והן נטלו חלק נוסף שקיבל מחפר, כיוון שהיה בכור, ובכור נוטל פי שניים בירושת אביו. ועוד, אם הסבר המשנה הוא כפי שאמר רב פפא, מה פירוש הביטוי: אבל ההבדל הוא שהבן הבכור נוטל פי שניים מנכסי האב, ואינו נוטל פי שניים מנכסי האם? גם לפי הסבר זה, לרישא של המשנה אין כל קשר לירושה מן האם.
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד בֵּן בֵּין הַבָּנִים וְאֶחָד בַּת בֵּין הַבָּנוֹת, אִם אָמַר: ״יִירַשׁ כׇּל נְכָסַי״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין.
אלא, רב אשי אמר: כך המשנה אומרת: לגבי בן בין הבנים, ובת בין הבנות, אם האב אומר: ילד מסוים זה יירש את כל נכסיי, דבריו קיימים. אב יכול לעשות כן לגבי כל בן אחד, או, כאשר אין בנים, לגבי כל בת אחת.
כְּמַאן, כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא?! הָא קָתָנֵי לַהּ לְקַמַּן – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – דְּבָרָיו קַיָּימִין, עַל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – אֵין דְּבָרָיו קַיָּימִין!
הגמרא שואלת: בהתאם לדעתו של מי אומר רב אשי זאת? האם זה בהתאם לדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה? הגמרא מקשה: אבל המשנה מלמדת זאת בהמשך (130a), שכן רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אם אדם אמר על אחר הראוי לרשת ממנו שהאדם הנקוב יירש את כל נכסיו, דבריו קיימים, אבל אם אמר זאת על אחר שאינו ראוי לרשת ממנו, אין דבריו קיימים. אין זה סביר לומר שמשנה זו אומרת את אותה הלכה שנשנתה במשנה המאוחרת בשם רבי יוחנן בן ברוקה.
וְכִי תֵּימָא: קָא סָתַם לַן כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא; סְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת הִיא, וּסְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת – אֵין הֲלָכָה כַּסְּתָם!
ואם תאמר שהתנא כאן לימד אותנו משנה סתמית בהתאם לדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה, כדי להראות שדעתו מקובלת כהלכה, אין בכך כדי לקבוע את ההלכה בהתאם לדעתו. הטעם הוא שזה יהיה מקרה של משנה סתמית ולאחר מכן מחלוקת תנאית באותו עניין, שכן במשנה המאוחרת יש תנא החולק על פסיקתו של רבי יוחנן בן ברוקה; ובמקרה של משנה סתמית ולאחר מכן מחלוקת תנאית, ההלכה אינה בהתאם למשנה הסתמית.
וְעוֹד, מַאי ״אֶלָּא״?
ויתרה מזו, אם פירוש המשנה הוא כפי שאמר רב אשי, מה פירוש הסעיף: אבל ההבדל הוא שהבן הבכור נוטל פי שניים מנכסי האב, ואינו נוטל פי שניים מנכסי האם? גם לפי פירוש זה, לרישא של המשנה אין כל קשר לירושה מן האם.
אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת שָׁוִין בְּנִכְסֵי הָאֵם וּבְנִכְסֵי הָאָב, אֶלָּא שֶׁהַבֵּן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם.
אלא מר בר רב אשי אמר: זה מה שהמשנה אומרת: הבן והבת שווים בזכויותיהם הן לגבי נכסי האם והן לגבי נכסי האב. בנים ובנות יכולים לרשת הן מאבות והן מאמהות. אבל ההבדלים הם שהבן הבכור נוטל פי שניים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שניים בנכסי האם, ושבנות ניזונות מנכסי אביהן לפני שהם מחולקים לילדים, אך אינן ניזונות מנכסי אמן.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם״ – פִּי שְׁנַיִם כְּאֶחָד. אַתָּה אוֹמֵר פִּי שְׁנַיִם כְּאֶחָד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פִּי שְׁנַיִם בְּכׇל הַנְּכָסִים? וְדִין הוּא –
§ החכמים לימדו בברייתא: כאשר הפסוק אומר: "והכיר את הבכור בן השנואה לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו" (דברים כא:יז), משמעות הדבר היא שהבכור מקבל כפול מן הנכסים שמקבל כל יורש אחד אחר. הברייתא מנתחת קביעה זו: האם אתה אומר שהבכור מקבל כפול מן הנכסים שמקבל כל יורש אחד, או שמא, מדובר בחלק כפול מכל הנכסים, כך שהבכור מקבל שני שלישים מכלל העיזבון, שהוא פי שניים מן החלק שנותר לשאר היורשים להתחלק ביניהם? הברייתא מציעה: ושאלה זו ניתן להכריע באמצעות היסק לוגי:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria