לֹא הָיָה דִּיבּוּר עִם מֹשֶׁה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלַי לֵאמֹר״ – אֵלַי הָיָה הַדִּיבּוּר.
אלוהים לא דיבר עם משה, כפי שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" (דברים ב:טז), ובסמוך לפסוק ההוא נאמר: "וידבר ה' אלי לאמר" (דברים ב:יז). משה מציין: רק לאחר שאחרון בני אותו הדור מת, הדיבור של אלוהים הופנה אליי. כאשר העם היהודי הבין שהגזירה בוטלה, היום נקבע כיום שמחה קבוע.
עוּלָּא אָמַר: יוֹם שֶׁבִּיטֵּל בּוֹ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פַּרְדְּסָאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם עַל הַדְּרָכִים, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל.
הגמרא ממשיכה לצטט הסברים למשמעותו של חמישה עשר באב. עולא אומר: חמישה עשר באב היה היום שבו המלך הושע בן אלה הסיר את השומרים [פרדסאות] שירבעם בן נבט הציב בדרכים כדי שישראל לא יעלו לירושלים לרגל. בכך חידש המלך הושע את הגישה לירושלים עבור עולי הרגל.
רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתָר לִקְבוּרָה. דְּאָמַר רַב מַתְנָה: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתָר לִקְבוּרָה – תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״; ״הַטּוֹב״ – שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ – שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה.
רב מתנא אומר: חמישה עשר באב היה היום שבו הרוגי ביתר הובאו לקבורה, כמה שנים לאחר שנהרגו ולאחר שהקיסר הרומי אדריאנוס גזר שלא ייקברו (ראו גיטין נז ע"א). כדברי רב מתנא: ביום שבו הרוגי ביתר הובאו לקבורה, החכמים ביבנה תיקנו את הברכה: ברוך הוא הטוב והמטיב. הלשון: הטוב, היא להודות על כך שהגופות לא נרקבו למרות העיכוב הממושך; והלשון: והמטיב, היא להודות על כך שההרוגים זכו לבסוף לקבורה.
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפּוֹסְקִין בּוֹ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב – תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. אָמַר רַב מְנַשֶּׁה: וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹם תְּבַר מַגָּל״.
רבה ורב יוסף שניהם אומרים: חמישה עשר באב הוא היום שבו מפסיקים לכרות עצים למערכה שעל המזבח. שנויה בברייתא שרבי אליעזר הגדול אומר: משבא חמישה עשר באב, תש כוחה של חמה, ומתאריך זה ואילך לא היו כורתים עוד עצים למערכה, מפני שעצים שנכרתו מכאן ואילך לא היו מתייבשים כראוי והיו פסולים לשימוש במקדש. רב מנשה אמר: והעם קראו לחמישה עשר באב: יום תבר מגל [מגל], שכן לא נזקקו לכלי הכריתה עד לשנה הבאה.
מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסִיף – יוֹסִיף, שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף – יְסִיף. מַאי ״יְסִיף״? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיהּ.
הגמרא מוסיפה: מכאן ואילך, כאשר הלילות מתארכים, מי שמוסיף [demosif ] ללימוד התורה הלילי שלו יוסיף [yosif ] לחייו, ומי שאינו מוסיף, אותו אדם הוא yesif. הגמרא שואלת: מה משמעות המונח yesif? רב יוסף מלמד: פירושו שאמו תקבור אותו, שכן הוא ימות בחיי אמו.
תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁבְעָה קִפְּלוּ אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ – מְתוּשֶׁלַח רָאָה אָדָם, שֵׁם רָאָה מְתוּשֶׁלַח, יַעֲקֹב רָאָה אֶת שֵׁם, עַמְרָם רָאָה אֶת יַעֲקֹב, אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי רָאָה אֶת עַמְרָם, אֵלִיָּהוּ רָאָה אֶת אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי – וַעֲדַיִין קַיָּים.
§ לאחר הדיון בדורם של אלה שמתו במדבר, הגמרא מזכירה מסורת הנוגעת לאותו דור. חכמים לימדו: שבעה אנשים הקיפו במשך חייהם את כל העולם כולו, כלומר, חייהם השתרעו על פני כל ההיסטוריה האנושית. מתושלח ראה את אדם בימי חייו; שם ראה את מתושלח; יעקב ראה את שם; עמרם ראה את יעקב; אחיה השילוני ראה את עמרם; אליהו ראה את אחיה השילוני; ואליהו עדיין חי.
וַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי רָאָה אֶת עַמְרָם? וְהָא כְּתִיב: ״וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ, כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״!
הגמרא שואלת: והאם נכון שאחיה השילוני ראה את עמרם? והרי נאמר: “ולא נותר מהם איש, כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון” (במדבר כו:סה). מאחר שעמרם מת זמן רב לפני שעם ישראל יצא ממצרים, כדי שאחיה יחיה בזמנו של עמרם, היה עליו להיות מבוגר בזמן יציאת מצרים. אם כן, כיצד ייתכן שחי גם לאורך דורם של אלה שמתו במדבר?
אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, דִּכְתִיב: ״בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכׇל פְּקֻדֵיכֶם לְכׇל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה״ – מִי שֶׁפְּקוּדָיו מִבֶּן עֶשְׂרִים; יָצָא שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁפְּקוּדָיו מִבֶּן שְׁלֹשִׁים.
רב המנונא אומר: גזירת המוות שנגזרה על דור המרגלים לא נגזרה על שבט לוי, שנאמר: "במדבר הזה יפלו פגריכם, וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה" (במדבר י״ד:כ״ט). הפסוק מתפרש כך: הגזירה חלה על מי שמניינו במפקד מגיל עשרים שנה ומעלה, להוציא את שבט לוי, שמניינו מגיל שלושים שנה ומעלה. אחיה היה לוי, ולכן לא היה כפוף לגזירה.
וּמִשְּׁאָר שְׁבָטִים לָא עֲיֻיל? וְהָתַנְיָא: יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וּמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה נוֹלְדוּ בִּימֵי יַעֲקֹב, וְלֹא מֵתוּ עַד שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ״, וְתַנְיָא: שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מַמָּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
הגמרא שואלת: והאם נכון שאיש משאר השבטים לא נכנס לארץ ישראל? והרי שנינו בברייתא: יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ ישראל, שנאמר: "ויכו מהם אנשי העי כשלושים ושישה איש" (יהושע ז:ה). ועל פסוק זה שנינו: שלושים ושישה ממש נהרגו, זהו דברי רבי יהודה.
אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי נֶאֱמַר ״שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה״! אֶלָּא זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, שֶׁשָּׁקוּל כְּרוּבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין!
רבי נחמיה אמר לו: וכי נאמר ששלושים ושישה נהרגו? הלא לא נאמר אלא: "כשלושים ושישה" נהרגו? אלא, זה הלשון החריגה מתייחסת אל יאיר בן מנשה, שהיה שקול כנגד רוב הסנהדרין, שמספר דייניה המרבי הוא שבעים ואחד, שמתוכם שלושים ושישה הם רוב קל. נמצא אפוא שגם יאיר בן מנשה שרד את הזמן במדבר.
אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לֹא נִגְזְרָה גְּזֵירָה לֹא עַל פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים, וְלֹא עַל יָתֵר מִבֶּן שִׁשִּׁים. לֹא עַל פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים – דִּכְתִיב: ״מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמַעְלָה״. וְלֹא עַל יָתֵר מִבֶּן שִׁשִּׁים – גָּמַר ״וּמַעְלָה״–״וּמַעְלָה״ מֵעֲרָכִין; מָה לְהַלָּן – יָתֵר מִבֶּן שִׁשִּׁים כְּפָחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים, אַף כָּאן – יָתֵר מִבֶּן שִׁשִּׁים כְּפָחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים.
אלא, רב אחא בר יעקב אמר: גזירת המוות לא נגזרה אף על מי שהיו פחות מבני עשרים שנה ולא על מי שהיו יותר מבני שישים שנה בזמן חטא המרגלים. הגמרא מסבירה: לא על מי שהיו פחות מבני עשרים שנה, כפי שנאמר: "מבן עשרים שנה ומעלה" (במדבר יד, כט). ולא על מי שהיו יותר מבני שישים שנה, משום שהוא לומד שיש גזירה שווה בין "ומעלה" שבפסוק הנזכר, לבין "ומעלה" שבהלכות ערכין, בביטוי: "מבן שישים שנה ומעלה" (ויקרא כז, ז). כשם ששם, בעניין ערכין, יותר מבני שישים שנה דומים לפחות מבני עשרים שנה, שכן יש קטגוריה נפרדת לבני עשרים עד שישים, כך גם כאן, יותר מבני שישים שנה דומים לפחות מבני עשרים שנה מבחינה זו שהמבוגרים יותר לא היו כפופים לגזר הדין. יאיר בן מנשה, שכבר היה מבוגר יותר, לא מת במדבר.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לִשְׁבָטִים אִיפְּלוּג, אוֹ דִּלְמָא לְקַרְקַף גַּבְרֵי אִיפְּלוּג?
§ התעוררה דילמה בפני החכמים: האם ארץ ישראל חולקה לפי השבטים, כלומר שכל אחד משנים עשר השבטים קיבל חלק שווה, ובני כל שבט חילקו את חלקי השבט הללו לפי מספרם; או שמא ארץ ישראל חולקה לפי גולגולות האנשים, כלומר ששטח מסוים של קרקע ניתן לכל יחיד, וגודל הנחלות השבטיות היה פונקציה של אוכלוסיית השבט?