Drashot AI Logo
מוֹעֲדֵי ה׳ נֶאֶמְרוּ, שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית לֹא נֶאֶמְרָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מוֹעֲדֵי ה׳ נֶאֶמְרוּ, הֲפָרַת נְדָרִים לֹא נֶאֶמְרָה.
מועדי ה' נאמרו, אך שבת, המנציחה את הבריאה, לא נאמרה. בן עזאי אומר: מועדי ה' נאמרו, אך התרת נדרים לא נאמרה. בכך מסתיימת הברייתא.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר נָתָן גְּמִיר לַהּ לְהָא מַתְנִיתָא, וְלָא יָדַע לֵיהּ לְפָרוֹשַׁהּ. אֲזַל בָּתְרֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת לִנְהַרְדְּעָא, וְלָא אַשְׁכְּחֵיהּ. אֲזַל בָּתְרֵיהּ לְמָחוֹזָא, אַשְׁכְּחֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי ״מוֹעֲדֵי ה׳ נֶאֶמְרוּ, שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית לֹא נֶאֶמְרָה״?
הגמרא מספרת: רבי יוסי בר נתן למד ברייתא זו ולא ידע כיצד לפרשה. הוא הלך בעקבות רב ששת לנהרדעא כדי לשאול אותו עליה, אך לא מצא אותו שם. הוא הלך אחריו למחוזא ומצא אותו, ואמר לו: מה פירוש דבריו של רבי יוסי הגלילי: מועדי ה' נאמרו, אבל שבת, שהיא זכר לבריאה, לא נאמרה? למה הוא מתכוון, והרי שבת של בריאה נזכרת במפורש באותו חלק של התורה (ויקרא כג:ג)?
אֲמַר לֵיהּ: מוֹעֲדֵי ה׳ צְרִיכִין קִידּוּשׁ בֵּית דִּין, שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית אֵינָהּ צְרִיכָה קִידּוּשׁ בֵּית דִּין. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיבִי גַּבֵּי מוֹעֲדוֹת, תִּיבְּעֵי קִידּוּשׁ בֵּית דִּין כְּמוֹעֲדוֹת; קָא מַשְׁמַע לַן.
רב ששת אמר לו: מועדי ה' טעונים קידוש על ידי בית הדין. משמעות הדבר היא שראש החודש, התלוי בהופעת הירח החדש, הקובע את המועדים, יכול להיקבע רק על ידי בית דין המורכב ממומחים. שבת, המנציחה את הבריאה, אינה טעונה קידוש על ידי בית הדין. השבת מתקדשת בכל שבוע ללא תלות בכל פעולה של בית דין. היה עשוי לעלות על דעתך לומר: מאחר שהשבת כתובה בסמוך למועדים, עליה להיות טעונה קידוש על ידי בית הדין כפי שטעונים המועדים. רבי יוסי הגלילי מלמד אותנו שהשבת אינה טעונה זאת.
מַאי ״מוֹעֲדֵי ה׳ נֶאֶמְרוּ, הֲפָרַת נְדָרִים לֹא נֶאֶמְרָה״? מוֹעֲדֵי ה׳ צְרִיכִין מוּמְחִין, הֲפָרַת נְדָרִים אֵינָהּ צְרִיכָה מוּמְחִין.
רבי יוסי בר נתן שאל: מה פירוש דבריו של בן עזאי: מועדי ה' נאמרו, אבל התרת נדרים לא נאמרה? והלא התורה כותבת במפורש על התרת נדרים. רב ששת השיב לו: מועדי ה' צריכים מומחים כדי לקבוע מתי מתחילים החודשים ומתי יישמרו המועדים, אבל התרת נדרים אינה צריכה מומחים.
וְהָא ״רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״ כְּתִיב! אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּיָחִיד מוּמְחֶה.
הגמרא מקשה על הסבר זה. והרי כתוב: "ראשי המטות" (במדבר ל:ב), בפרשה הדנה בהלכות נדרים. אם כן, כיצד ניתן לומר שניתן להתיר נדרים על ידי הדיוטות? רב חסדא אומר שרבי יוחנן אומר: הלשון הזו מלמדת שניתן להתיר נדרים על ידי מומחה יחיד. מכל מקום, הגמרא קבעה שבית שמאי יכולים ללמוד שהתרת נדרים יכולה להיעשות על ידי הדיוטות באופן שאמר בן עזאי, כפי שהסביר רב ששת.
תְּנַן הָתָם, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים – יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת. אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב – מַאי הִיא?
§ הגמרא דנה במשנה העוסקת בסוגיית נישואין בין-שבטיים. למדנו במשנה שם (תענית כו ע"ב): רבן שמעון בן גמליאל אמר: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן, שכל אחת שואלת מחברתה. ולמה היו שואלות בגדים? עשו זאת כדי שלא לבייש את מי שאין לה בגדים לבנים משלה. הגמרא מנתחת את המשנה: ניחא שיום הכיפורים הוא יום שמחה, מפני שהוא יום סליחה ומחילה, ועוד, שהוא היום שבו ניתנו הלוחות האחרונות. אבל מהי השמחה המיוחדת של חמישה עשר באב?
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבֹא זֶה בָּזֶה. מַאי דְּרוּשׁ? ״זֶה הַדָּבָר״ – דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה.
רב יהודה אומר ששמואל אומר: זה היה היום שבו הותר לבני שבטים שונים להינשא אל שבטו של זה. נישואין כאלה הוגבלו לדור הראשון שנכנס לארץ ישראל, כפי שנידון לעיל (120א). איזה פסוק דרשו חכמי אותו הזמן כדי לפרש לתמיכה במסקנתם שההלכה זו שוב אינה בתוקף? הפסוק אומר: "זה הדבר" (במדבר לו:ו), כלומר, דבר זה ינהג רק בדור הזה, שבו ארץ ישראל מתחלקת בין השבטים.
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לָבֹא בַּקָּהָל, דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה״. מַאי דְּרוּשׁ? ״מִמֶּנּוּ״ – וְלֹא מִבָּנֵינוּ.
רבה בר בר חנה אומר כי רבי יוחנן הציע הסבר נוסף: חמישה עשר באב היה היום שבו הותר לשבט בנימין לבוא בקהל של שאר שבטי ישראל באמצעות נישואין, לאחר ששאר השבטים מצאו דרך להתיר את הנדר שאסר עליהם לשאת אישה מבנות שבט בנימין בעקבות מעשה פילגש בגבעה (שופטים, פרקים יט–כ). כפי שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמור: איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאישה" (שופטים כא:א). הגמרא שואלת: איזה פסוק דרשו חכמי אותו הזמן שאפשר להם להתיר את הנדר הזה? הפסוק אומר: "איש ממנו, ולא: איש מבנינו;" לכן, השבועה חלה רק על הדור שנשבע אותה.
רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן: יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר; דְּאָמַר מָר: עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר,
רב דימי בר יוסף אומר שרב נחמן אומר: חמישה עשר באב היה היום שבו אלה שנגזר עליהם למות במדבר חדלו למות, שכן כל הדור שיצא ממצרים מת בגלל חטא המרגלים (במדבר י״ד:כ״ט–ל׳). כפי שאומר החכם: כל זמן שאלה שנגזר עליהם למות במדבר לא חדלו למות,

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria