הגמרא שואלת: האם ייתכן שזו יוכבד? יוכבד הייתה אז בת 130 שנה והפסוק קרא לה בת, דבר המצביע על מי שהיא צעירה מאוד. גילה של יוכבד נקבע על סמך מסורת בנוגע למספר צאצאיו של יעקב שירדו למצרים, כדלהלן: בעוד שהפסוק קובע שללאה היו שלושים ושלושה צאצאים (בראשית מו:טו), נמנו רק שלושים ושניים. דבר זה הוסבר כפי שרבי חמא בר חנינא אומר: זו "בת לוי" היא יוכבד, שהריונה התרחש בדרך כאשר משפחת יעקב ירדה למצרים, והיא נולדה בין החומות, כלומר, לאחר שנכנסה למצרים, כפי שנאמר: "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי, אשר ילדה ללוי במצרים" (במדבר כו:נט).

ניתן להסיק מן הפסוק: לידתה הייתה במצרים, אך הריונה לא היה במצרים. מאחר שעם ישראל היה במצרים 210 שנה ומשה היה בן שמונים בזמן יציאת מצרים, יוכבד הייתה חייבת להיות בת 130 כאשר משה נולד. לכן שואלת הגמרא: ומדוע מכנה אותה הפסוק "בת"? רב יהודה בר זבידא אומר: דבר זה מלמד שסימני הנעורים שלה שבו בדרך נס להופיע מחדש. הבשר נעשה חלק, הקמטים התיישרו, והיופי הצעיר חזר למקומו.

הפסוק הנוגע לנישואי עמרם ליוכבד קובע: "וילך איש מבית לוי, ויקח את בת לוי" (שמות ב:א). הגמרא שואלת: מאחר שיוכבד כבר הייתה נשואה לעמרם במשך כמה שנים, שכן מרים ואהרן כבר נולדו, הפסוק היה צריך לומר: והוא החזיר ולקח לאישה. רב יהודה בר זבידא אומר: לשון הפסוק מלמדת שעמרם עשה לה מעשה נישואין פורמלי כאילו הוא נושא אותה לראשונה. הוא הושיב אותה באפיריון של כלה [be’appiryon], ואהרן ומרים היו משוררים לפניה, ומלאכי השרת היו אומרים: "אם הבנים שמחה" (תהילים קיג:ט).

§ הגמרא חוזרת לדון בבנות צלפחד: בהמשך, הפסוק מונה אותן לפי גילן, שנאמר: "לְמַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד נִשָּׂאוּ" (במדבר 36:11), וכאן הפסוק מונה אותן בסדר שונה, לפי חכמתן: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (במדבר 27:1). דבר זה תומך בפסיקתו של רבי אמי, שכן רבי אמי אומר: בעניין של ישיבה בדין או בלימוד תורה, הולכים אחר החכמה של המשתתפים בקביעת סדר הישיבה, כדי שהחכם ביותר יזכה לכבוד הגדול ביותר, ואילו בעניין של הסבה לסעודה, הולכים אחר הגיל. רב אשי אומר: ודבר זה אמור רק כאשר אחד מופלג בחכמה, שאז החכמה גוברת על הגיל; ודבר זה אמור רק כאשר אחד מן המשתתפים מופלג בזקנה, כלומר זקן במיוחד, שאז הגיל גובר על החכמה.

הגמרא מביאה דעה חלופית: בבית מדרשו של רבי ישמעאל לימדו: בנות צלפחד היו שוות בקומה, כפי שנאמר: "מחלה, תרצה, וחגלה, ומלכה, ונעה, בנות צלפחד, היו [ותהיינה] לנשים." המילה "ותהיינה" מלמדת: הייתה אחת הוויה אחידה [הוויה], כלומר, מדרגה רוחנית, לכולן.

§ רב יהודה אומר ששמואל אומר: בנות צלפחד הותרו להינשא לבני כל אחד מן השבטים, כפי שנאמר: "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים" (במדבר 36:6). אבל כיצד אבין את משמעות המשך אותו פסוק: "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר 36:6), שלפיו הותר להן להינשא רק לבני שבטן? הפסוק נתן להן עצה טובה, שיינשאו רק לאלה הראויים להן, שלעיתים קרובות היו גברים מתוך המשפחה.

רבא העלה קושיה מתוך ברייתא שנשנתה בעניין האיסור לאכול מאכלים מקודשים בשעה שאדם מצוי במצב של טומאה טקסית. משה נצטווה: "אמור אליהם: כל איש מזרעכם לדורותיכם, אשר יקרב אל הקודשים אשר יקדישו בני ישראל לה', וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מלפניי" (ויקרא כב:ג). לאילו אנשים מתכוונים בביטוי "אמור אליהם"? הכוונה היא לאלה שעמדו בהר סיני. לאילו אנשים מתכוונים בביטוי "לדורותיכם"? אלו הם הדורות הבאים. אם ההלכהנאמרת לאבות, מדוע היא נאמרת גם לבנים; ואם ההלכהנאמרת לבנים, מדוע היא נאמרת גם לאבות? זאת מפני שיש מצוות לאבות שאינן לבנים, ויש מצוות לבנים שאינן לאבות.

הברייתא ממשיכה: לגבי האבות, הפסוק קובע: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה" (במדבר לו:ח). מצווה זו, שהאישה תינשא לבן שבטה שלה, חלה רק על הדור הראשון שקיבל חלקים שבטיים בארץ ישראל. ואילו, לעומת זאת, היו מצוות רבות, למשל, כל המצוות שחלו רק מן הזמן שארץ ישראל יושבה, אשר הבנים נצטוו לקיים אך האבות לא נצטוו לקיים. מכיוון שיש מצוות לאבות שאינן לבנים, ויש מצוות לבנים שאינן לאבות, הפסוק הוצרך לומר, כלומר לפנות אל, האבות, והוא הוצרך לומר, כלומר לפנות אל, הבנים.

רבה מציג את קושייתו: מכל מקום, הברייתא מלמדת: לגבי האבות, הכתוב אומר: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה." מכאן עולה שזו הייתה מצווה לאותו דור כולו, ובכלל זה בנות צלפחד, בניגוד לדבריו של שמואל. הגמרא מסבירה: הוא, רבה, הקשה את הקושיה, והוא גם תירץ אותה: מצווה זו חלה על כולם חוץ מבנות צלפחד, שניתנה להן רשות מפורשת להינשא לבני כל שבט.

האדון אומר בברייתא שהובאה לעיל: לגבי האבות, הכתוב אומר: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה." לגבי האבות, כן, זו המצווה, אבל לגבי הבנים, אין הדבר כך. הגמרא שואלת: מניין ניתן להסיק זאת? רבא אמר שהכתוב אומר שם: "זה הדבר אשר צוה ה'" (במדבר לו:ו), כלומר: דבר זה לא ינהג אלא בדור זה בלבד.

רבא זוטי אמר לרב אשי: אם כן, אז לגבי הביטוי "זה הדבר" הכתוב בנוגע ל קורבן שנשחט מחוץ למשכן (ראו ויקרא יז:ב–ג), כך גם, האם זו ההלכהשלא תנהג אלא בדור הזה? ודאי שאין זה כך, שהרי איסור זה חל בכל הדורות. מה ההבדל בין שני הפסוקים? רב אשי השיב: שונה הדבר שם, לגבי קורבנות שנשחטו מחוץ למשכן או למקדש, שכן נאמר: "לדרתם" (ויקרא יז:ז), ומכאן שהאיסור נוהג בכל הדורות.