דְּלָא סַיְּימוּהָ קַמֵּיהּ.
אלה שדיווחו לו את הסיפור לא סיימו אותו לפניו; לפיכך, רב אמי לא ידע שרבא אכן נתן את הכסף לעניים הגויים.
תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק, שֶׁהָיָה מְמוּנֶּה עַל קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה; פַּעַם אַחַת בָּאתָה אִשָּׁה לְפָנָיו בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי! אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֵין בְּקוּפָּה שֶׁל צְדָקָה כְּלוּם! אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אִם אֵין אַתָּה מְפַרְנְסֵנִי, הֲרֵי אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ מֵתִים! עָמַד וּפִרְנְסָהּ מִשֶּׁלּוֹ. לְיָמִים חָלָה וְנָטָה לָמוּת, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה אָמַרְתָּ: כׇּל הַמְקַיֵּים נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, כְּאִילּוּ קִיֵּים עוֹלָם מָלֵא; וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק, שֶׁהֶחֱיָה אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ, יָמוּת בְּשָׁנִים מוּעָטוֹת הַלָּלוּ? מִיָּד קָרְעוּ לוֹ גְּזַר דִּינוֹ. תָּנָא: הוֹסִיפוּ לוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה עַל שְׁנוֹתָיו.
§ נלמד בברייתא: הדברים הבאים נאמרו על בנימין הצדיק, שנתמנה ממונה על קופת הצדקה. פעם אחת, באה לפניו אישה בשנות בצורת ואמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: נשבע אני בעבודת המקדש שאין דבר שנותר בקופת הצדקה. אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני, אישה ושבעת בניה ימותו. עמד ופרנסה משלו. לאחר זמן, חלה עד למוות. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אתה אמרת שכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. וכי אם כן בנימין הצדיק, שהציל אישה ושבעת בניה, ימות לאחר שנים מועטות אלו, בעודו צעיר? מיד קרעו את גזר דינו. חכם לימד: הוסיפו עשרים ושתיים שנים לחייו.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ, שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצּוֹרֶת, וְחָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, וְאָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ גָּנְזוּ וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם, וְאַתָּה מְבַזְבְּזָם! אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״. אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בִּמְקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ״.
החכמים לימדו: היה מעשה במלך מונבז, שפיזר בנדיבות את אוצרותיו ואת אוצרות אבותיו בשנות הבצורת, וחילק את הכסף לעניים. אחיו ובית אביו התאחדו נגדו כדי למחות על מעשיו, ואמרו לו: אבותיך אצרו כסף באוצרותיהם והוסיפו על אוצרות אבותיהם, ואתה מפזר בנדיבות את הכול לעניים. המלך מונבז אמר להם: לא כך, אבותיי אצרו למטה, ואילו אני אוצר למעלה, כפי שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהילים פה:יב), כלומר שהמעשים הצדיקים שאדם עשה נאגרים בשמים. אבותיי אצרו אוצרות במקום שיד אדם מגעת בו, ולכן אפשר היה לשדוד את אוצרותיהם, ואילו אני אוצר אוצרות במקום שיד אדם אינה מגעת בו, ולכן הם שמורים, כפי שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך" (תהילים פט:טו).
אֲבוֹתַי גָּנְזוּ דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פֵּירוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ״. אֲבוֹתַי גָּנְזוּ [אוֹצְרוֹת] מָמוֹן, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצְרוֹת נְפָשׁוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם״. אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״. אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לָעוֹלָם הַבָּא – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ״.
אבותיי אצרו דבר שאינו מניב רווח, כשם שכסף המונח באוצר אינו מתרבה, ואילו אני אוצר דבר המניב רווח, כפי שנאמר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ" (ישעיהו ג:י). אבותיי אצרו אוצרות של כסף, ואילו אני אוצר אוצרות של נפשות, כפי שנאמר: "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם" (משלי יא:ל). אבותיי אצרו עבור אחרים, עבור בניהם ויורשיהם, כאשר הם עצמם יעברו מן העולם הזה, ואילו אני אוצר עבור עצמי, כפי שנאמר: "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּךְ" (דברים כד:יג). אבותיי אצרו עבור העולם הזה, ואילו אני אוצר עבור העולם הבא, כפי שנאמר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נח:ח).
וְאִם קָנָה בָּהּ בֵּית דִּירָה – הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם קָנָה בָּהּ קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא, הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר.
§ הגמרא חוזרת לניתוחה את המשנה, שלימדה כי אדם חייב להתגורר במקום שנים עשר חודש כדי להיחשב לתושב לעניין סוגיות כגון תשלום מיסים. אבל אם קנה לעצמו מגורים בעיר, הרי הוא נחשב מיד כמו אחד מאנשי העיר. הגמרא מעירה: המשנה אינה בהתאם לדעתו של רבן שמעון בן גמליאל, כפי שנלמד בברייתא שרבן שמעון בן גמליאל אומר: אם קנה כלשהו מן הקרקע בעיר, ולאו דווקא מקום מגורים, הרי הוא נחשב מיד כמו אחד מאנשי העיר.
וְהָא תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם קָנָה שָׁם קַרְקַע הָרְאוּיָה לְבֵית דִּירָה – הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר! תְּרֵי תַּנָּאֵי, וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
הגמרא שואלת: אבל האם לא שנינו אחרת בברייתא אחרת: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם אדם קנה קרקע הראויה למגורים, הוא נחשב מיד כאחד מאנשי העיר. דבר זה סותר את הברייתא הראשונה. הגמרא משיבה: זוהי מחלוקת בין שני תנאים והם חולקים לגבי דעתו של רבן שמעון בן גמליאל.
מַתְנִי׳ אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר – עַד שֶׁיְּהֵא אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה, וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה. וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה – עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ תִּשְׁעָה קַבִּין לָזֶה, וְתִשְׁעָה קַבִּין לָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ תִּשְׁעַת חֲצָיֵי קַבִּין לָזֶה, וְתִשְׁעַת חֲצָיֵי קַבִּין לָזֶה. וְלֹא אֶת הַגִּינָּה – עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ חֲצִי קַב לָזֶה, וַחֲצִי קַב לָזֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּית רוֹבַע.
משנה: בית הדין אינו מחלק חצר לבקשת אחד מן השותפים אלא אם כן יש בה ארבע על ארבע אמות לזה וארבע על ארבע אמות לזה, כלומר, שיעור מינימלי זה לכל אחד מן השותפים. וכן החצר אינה מחלקת שדה של שותפים אלא אם כן יש בה מקום בה לזרוע תשעה קבין זרע לזה ותשעה קבין זרע לזה. רבי יהודה אומר: בית הדין אינו מחלק שדה אלא אם כן יש בה מקום בה לזרוע תשעה חצאי-קב זרע לזה ותשעה חצאי-קב זרע לזה. וכן בית הדין אינו מחלק גינה של שותפים אלא אם כן יש בה מקום בה לזרוע חצי-קב זרע לזה וחצי-קב זרע לזה. רבי עקיבא אומר שמחצית שיעור זה מספיקה, כלומר, השטח הנדרש לזריעת רבע-קב זרע [בית רובע].
וְלֹא אֶת הַטְּרַקְלִין, וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, וְלֹא אֶת הַטַּלִּית, וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ, וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד, וְלֹא אֶת בֵּית הַשְּׁלָחִין – עַד שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּדַי לָזֶה וּכְדַי לָזֶה. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁיֵּחָלֵק, וּשְׁמוֹ עָלָיו – חוֹלְקִין, וְאִם לָאו – אֵין חוֹלְקִין.
בדומה לכך, בית הדין אינו מחלק טרקלין [הטרקלין], חדר אורחים, שובך יונים, גלימה, בית מרחץ, בית בד, ושדה שלחין אלא אם כן יש די לזה להשתמש בנכס כדרכו ודי לזה להשתמש בנכס כדרכו. זה הכלל: כל דבר שכאשר הוא נחלק, כל אחד מן החלקים גדול דיו כדי לשמור על השם של הפריט המקורי, בית הדין מחלק אותו. אבל אם החלקים לא ישמרו על השם המקורי, בית הדין אינו מחלק אותו.
אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים; אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכָּאן – יַחְלוֹקוּ. וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים – לֹא יַחְלוֹקוּ.
מתי חל כלל זה? הוא חל כאשר הבעלים המשותפים אינם שניהם רוצים לחלק את החפץ; כאשר רק אחד מן הבעלים רוצה לחלק את הנכס, הוא אינו יכול לכפות על האחר לעשות כן. אבל כאשר שניהם רוצים לחלק את החפץ, הם רשאים לחלק אותו, אפילו אם כל אחד מן הבעלים יקבל פחות מן השיעורים שצוינו לעיל. אבל במקרה של כתבי קודש, כלומר מגילה של אחד מעשרים וארבעת ספרי התורה, שנירשה בידי שני אנשים, אין הם רשאים לחלק אותם, אפילו אם שניהם רוצים לעשות כן, משום שיהיה בכך משום זלזול לחתוך את המגילה לשניים.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ – חוּץ מִשֶּׁל פְּתָחִים. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין חוֹלְקִים אֶת הֶחָצֵר – עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת לָזֶה, וּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת לָזֶה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה, וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ – כִּדְרַבִּי אַסִּי; שְׁמַע מִינַּהּ.
גמרא:רבי אסי אומר שרבי יוחנן אומר: ארבע האמות של החצר שאמרו שכל אחד מן השותפים צריך לקבל, הן בנוסף למקום שלפני הפתחים של כל אחד מן הבתים, המוקצה לבעל הבית לצורך טעינה ופריקה. דעה זו נשנית גם בברייתא: אין חולקים חצר אלא אם כן יש בה שטח מספיק כך שיהיו בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. הגמרא שואלת: והרי למדנו במשנה שדי בכך שיהיו ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה? אלא, למד ממנה שהברייתא נשנתה בהתאם לדעתו של רבי אסי. הגמרא מאשרת: למד ממנה שכך הוא.
וְאִיכָּא דְּרָמֵי לְהוּ מִירְמֵא – תְּנַן: אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה, וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה. וְהָתַנְיָא: שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת לָזֶה, וּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת לָזֶה! אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ – חוּץ מִשֶּׁל פְּתָחִים.
ויש מי שמעלה את הברייתא כסתירה למה שנשנה במשנה, ומשתמש בנקודה שהוזכרה קודם לכן כדי ליישב בין שני הטקסטים. למדנו במשנה: בית הדין אינו מחלק חצר לבקשת אחד מן השותפים אלא אם כן יש בה ארבע על ארבע אמות לזה וארבע על ארבע אמות לזה. והלא שנינו בברייתא: אין מחלקים את החצר אלא אם כן יש בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה? על כך אמר רבי אסי שאמר רבי יוחנן: ארבע האמות של החצר שאמרו שכל אחד מן השותפים צריך לקבל, הן בנוסף על השטח שלפני הפתחים של כל אחד מן הבתים.
אָמַר רַב הוּנָא: חָצֵר מִתְחַלֶּקֶת לְפִי פְּתָחֶיהָ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: נוֹתְנִין אַרְבַּע אַמּוֹת לְכׇל פֶּתַח וּפְתַח, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.
עוד, בנוגע לחלוקת חצר, רב הונא אומר: חצר מתחלקת לפי פתחיה. כל אחד מן הבעלים מקבל חלק מן החצר ביחס למספר הפתחים של ביתו הפונים אל החצר. ורב חסדא אומר: ארבע אמות מוקצות לכל אחד מן הבעלים בעבור כל פתח ופתח, ואת השאר של החצר מחלקים לאחר מכן בשווה ביניהם.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: פְּתָחִים שֶׁבֶּחָצֵר – יֵשׁ לָהֶן אַרְבַּע אַמּוֹת. הָיָה לָזֶה פֶּתַח אֶחָד, וְלָזֶה שְׁנֵי פְתָחִים; זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֶּתַח אֶחָד – נוֹטֵל אַרְבַּע אַמּוֹת, וְזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי פְתָחִים – נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת; וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. הָיָה לָזֶה פֶּתַח רָחָב שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת – נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, וְאַרְבַּע אַמּוֹת בֶּחָצֵר. אַרְבַּע אַמּוֹת בֶּחָצֵר – מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת בְּאוֹרֶךְ הֶחָצֵר, וְאַרְבַּע אַמּוֹת בְּרוֹחַב הֶחָצֵר.
הגמרא מעירה: נלמד בברייתאבהתאם לדעתו של רב חסדא: כל אחד מן הפתחים הפונים לחצר מקבל ארבע אמות. אם לזה יש פתח אחד ולזה יש שני פתחים, מי שיש לו פתח אחד נוטל ארבע אמות, ומי שיש לו שני פתחים נוטל שמונה אמות, ואת השאר של החצר חולקים ביניהם בשווה. אם לזה היה פתח ברוחב שמונה אמות, הוא נוטל שמונה אמות הסמוכות לפתח וארבע אמות בחצר. הגמרא מביעה תמיהה: מה עושות כאן ארבע האמות הללו בחצר? וכי אין הכול תלוי בגודל החצר? אמר אביי: כך הברייתאאומרת: עבור הפתח הוא נוטל שמונה אמות לאורך החצר וארבע אמות לרוחב החצר. במילים אחרות, הוא נוטל רצועה ברוחב ארבע אמות לאורך כל רוחב פתחו.
אָמַר אַמֵּימָר: הַאי פֵּירָא דְסוּפְלֵי – יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת לְכׇל רוּחַ וָרוּחַ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מְיַיחַד לֵיהּ פִּתְחָא,
אמימר אומר: לבור עבור אחסון מזון לבהמות [peira desuflei] יש ארבע אמות מכל צד וצד כדי שיהיה מקום מספיק לבהמות לעמוד. הגמרא מוסיפה: ואמרנו זאת רק כאשר לבור אין פתח מיוחד להגיע אליו, אלא ניגשים אליו מכל הצדדים.