לְעוֹלָם בָּתֵּי אָבוֹת קָא חָשֵׁיב, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דִּבְנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ חֵלֶק בְּכוֹרָה; אַלְמָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזֶקֶת הִיא.
הגמרא משיבה: למעשה, הפסוק מונה בתי אבות. ובכך שהוא מונה גם את נחלת בנות צלפחד, הפסוק מלמד אותנו זאת: שבנות צלפחד נטלו את חלק הבכורה שהיה מגיע לאביהן. מכאן שארץ ישראל נחשבת כבר כמוחזקת בידי מי שהיה זכאי לחלקו בארץ, עוד לפני שהארץ חולקה. אף על פי שבכור אינו נוטל פי שניים בנכס הראוי לבוא לאביו המת, כפי שהוא נוטל בנכס שהיה מוחזק בידי אביו, נחשב הדבר שחפר החזיק בחלק שעתיד היה להיות מוקצה לו, ושצלפחד היה זכאי לחלק כפול.
אָמַר מָר: וְהַבָּנִים נָטְלוּ בִּזְכוּת אֲבִי אֲבִיהֶם, וּבִזְכוּת אֲבִי אִמּוֹתֵיהֶן. וְהָתַנְיָא: בִּזְכוּת עַצְמָן! לָא קַשְׁיָא; הָא כְּמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, הָא כְּמַאן דְּאָמַר לְבָאֵי הָאָרֶץ.
§ הגמרא ממשיכה בדיונה בברייתא. המאסטר אומר: ובני המרגלים והמתלוננים נטלו חלקים מן הארץ בזכות סביהם מצד האב ובזכות סביהם מצד האם אם אותם סבים היו מן היוצאים ממצרים. הגמרא שואלת: אבל האם לא שנינו בברייתא (תוספתא 7:10): בני המרגלים והמתלוננים נטלו חלקים בזכות עצמם? הגמרא משיבה: אין זו קושיה: ברייתא זו, הקובעת שנטלו חלקים בזכות סביהם, נשנתה בהתאם לדעת מי שאומר שארץ ישראל חולקה ליוצאי מצרים; ואותה ברייתא, הקובעת שנטלו חלקים בזכות עצמם, נשנתה בהתאם לדעת מי שאומר שארץ ישראל חולקה לבאי ארץ ישראל.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא לְבָאֵי הָאָרֶץ, וְלָא קַשְׁיָא; הָא דַּהֲוָה בֶּן עֶשְׂרִים. הָא דְּלָא הֲוָה בֶּן עֶשְׂרִים.
הגמרא מציעה תשובה נוספת. ואם תרצה, אמור במקום זאת: זוברייתאוזוברייתא כתובות בהתאם לדעה הסוברת שארץ ישראל נחלקה ליוצאי ארץ ישראל, ואין בכך קושי: זוברייתא עוסקת במי שהיה בן עשרים שנה זקן כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל, ולכן נטל חלק בזכות עצמו, וזוברייתא עוסקת במי שלא היה בן עשרים שנה זקן.
וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים. וְאַמַּאי? רָאוּי הוּא, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיִתְדוֹת אֹהָלִים.
§ המשנה מלמדת: וגם צלפחד נטל חלק נוסף שקיבל מחפר, מפני שהיה בכור, ובכור נוטל שני חלקים בירושה מאביו. הגמרא שואלת: אבל מדוע היה זכאי לחלק הכפול של הבכור? חלק הקרקע שלו הוא נכס רק הראוי לחפר, שכן חפר מעולם לא החזיק בפועל בקרקע, וההלכה היא שבכור אינו נוטל חלק כפול בנכס הראוי למת כפי שהוא נוטל בנכס שהמת מוחזק בו. רב יהודה אומר ששמואל אומר: קטע זה של המשנה נאמר לגבי יתדות אוהל ושאר מטלטלין שונים שחפר החזיק בהם.
מֵתִיב רַבָּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ אַרְבָּעָה חֲלָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה״! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזֶקֶת הִיא.
רבא מעלה קושיה מתוך ברייתא: רבי יהודה אומר: בנות צלפחד נטלו ארבעה חלקים, שנאמר: "וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה" (יהושע יז:ה). ברור שהכוונה כאן היא לחלקי קרקע, ולא רק למיטלטלין. אלא, רבא אומר: ארץ ישראל היא נחשבת כבר כמוחזקת בידי מי שהיה זכאי לחלקו בנחלה, עוד לפני שהארץ חולקה.
מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי חִידְקָא: שִׁמְעוֹן הַשִּׁקְמוֹנִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְכָךְ הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁקְמוֹנִי אוֹמֵר: יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁבְּנוֹת צְלָפְחָד יוֹרְשׁוֹת הֵן, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אִם נוֹטְלוֹת חֵלֶק בְּכוֹרָה אִם לָאו;
הגמרא מעלה קושיה מברייתא. רבי חידקא אמר: שמעון השיקמוני היה חברי בין תלמידיו של רבי עקיבא, וכך היה רבי שמעון השיקמוני אומר: עוד לפני שפנה אל אלוהים לבקש הדרכה, משה רבנו ידע שבנות צלפחד הן יורשות ושהן זכאיות לחלקו של אביהן, וכן לחלקו בחלקו של חפר. אך הוא לא ידע אם הן זכאיות ליטול חלק בכורה מחלקו של חפר או לא.
וּרְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת נַחֲלוֹת לִיכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן.
רבי חידקא ממשיך ומצטט את רבי שמעון השיקמוני: ופרשת התורה העוסקת בדיני נחלות הייתה ראויה להיכתב על ידי כך שהקדוש ברוך הוא יפתח בציווי אל משה, בלי להזכיר את בנות צלפחד. אלא שעל ידי שהראו את חיבתן לארץ בארץ ישראל, זכו בנות צלפחד שהפרשה נכתבה על ידן, כתשובה להן.
וְיוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵי זוֹ מִיתָה הוּא יָמוּת; וּרְאוּיָהּ הָיְתָה פָּרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ שֶׁתִּכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב מְקוֹשֵׁשׁ וְנִכְתְּבָה עַל יָדוֹ. לְלַמֶּדְךָ,
רבי חידקא ממשיך ומצטט את רבי שמעון השיקמוני: ומשה רבנו אף הוא ידע שהמקושש עצים, שקושש עצים בשבת (ראו במדבר טו:לב–לו), דינו מיתה, כפי שנאמר: "מחלליה מות יומת" (שמות לא:יד), אך לא ידע באיזו מיתה חייב המקושש למות. ופרשת התורה של עונש המקושש הייתה ראויה להיכתב על ידי כך שהקב"ה יפתח בציווי אל משה, כדי ללמד איזו צורת מיתת בית דין ניתנת למי שמחלל שבת. אלא המקושש נמצא חייב, ונכתבה הפרשה על ידו. דבר זה בא ללמדך
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria