אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן שִׁמְעוֹן: הָאִשָּׁה אֶת בְּנָהּ, וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ, וַאֲחֵי הָאֵם – מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין! אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁנָתֵנוּ, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָהּ.
רבי יוחנן הקשה על דעתו של רבי יהודה בן שמעון מן המשנה, המלמדת: אישה ביחס לבנה, אישה ביחס לבעלה, ודודי אם כולם מנחילים לקרוביהם המתאימים אך אינם יורשים מהם. המשנה קובעת במפורש שאם אינה יורשת את נכסי בנה. רבי יהודה בן שמעון אמר לו: ביחס למשנתנו, איני יודע מי שנה אותה, כלומר, איני מכיר שום תנא שמסכים לפסיקתה, ואין זו ההלכה המקובלת.
וְלֵימָא לֵיהּ: רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב הִיא, דְּלָא דָּרֵישׁ ״מַטּוֹת״!
הגמרא שואלת: אבל שיאמר רבי יוחנן לרבי יהודה בן שמעון שהמשנה נכתבה בהתאם לדעתו של רבי זכריה בן הקצב, אשר, כפי שצוין בעמוד 111א, אינו דורש את ההלכה שבנים קודמים לבנות בנוגע לירושת אמם מן המילה "שבטים". מאחר שפסקו של רבי יהודה בן שמעון מבוסס על דרשה מן המילה "שבטים", מסתבר שרבי זכריה חולק על רבי יהודה בן שמעון, ופסק המשנה הוא בהתאם לדעתו של רבי זכריה.
לָא מִיתּוֹקְמָא מַתְנִיתִין כְּרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב; דְּקָתָנֵי: ״וּבְנֵי אָחוֹת״, וְתָנָא: ״בְּנֵי אָחוֹת״ – וְלֹא בְּנוֹת אָחוֹת. וְאָמְרִינַן: לְמַאי הִלְכְתָא? וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְקַדֵּם.
הגמרא משיבה: אין לפרש את המשנה בהתאם לדעתו של רבי זכריה בן הקצב, שכן היא מלמדת: ובני אחות יורשים ואינם מנחילים, וחכם שנה שהמשנה מתייחסת רק לבני אחות ולא לבנות אחות, ואנו אומרים: לגבי איזו הלכה יש הבחנה בין בני אחות לבנות אחות? ורב ששת אמר: ההבחנה נועדה ללמד שכאשר יש גם בנים, הם קודמים לבנות בירושת דודן מצד האם.
וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מַתְנִיתִין רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב הִיא, הָא אָמַר: אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת שָׁוִין בְּנִכְסֵי הָאֵם!
הגמרא ממשיכה: ואם עולה על דעתך שהמשנה היא כתובה בהתאם לדעתו של רבי זכריה בן הקצב, האם אין הוא אומר: הבן והבת שווים כאחד בנכסי האם, שכן הם יורשים בשווה? המשנה עומדת בניגוד לפסיקתו של רבי זכריה, ולפיכך אין היא יכולה להיות כתובה בהתאם לדעתו.
וְתַנָּא דִּידַן – מִמָּה נַפְשָׁךְ; אִי דָּרֵישׁ ״מַטּוֹת״, אִשָּׁה נָמֵי תִּירַשׁ אֶת בְּנָהּ; אִי לָא דָּרֵישׁ ״מַטּוֹת״, בֵּן דְּקוֹדֵם לַבַּת בְּנִכְסֵי הָאֵם – מְנָא לֵיהּ?
הגמרא שואלת: והתנא של המשנה שלנו, מכל דרך שאתה מסתכל על כך, אינו עקבי: אם הוא מפרש את המילה "שבטים," אז גם אישה צריכה לרשת את בנה, כפי שצוין לעיל (114b). ואם הוא אינו מפרש את המילה "שבטים," אז מניין ברור לו שבן קודם לבת לגבי נכסי האם? שתי ההלכות נלמדות מאותו מקור, אז כיצד יכול התנא לקבל אחת ולדחות את האחרת?
לְעוֹלָם דָּרֵישׁ ״מַטּוֹת״; וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וְכׇל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה״ – יוֹרֶשֶׁת, וְאֵינָהּ מוֹרֶשֶׁת.
הגמרא מסבירה: למעשה, התנא של המשנה מפרש את המילה "שבטים," אך כאן הדבר שונה, בנוגע לאישה היורשת מבנה, כפי שנאמר בפסוק: "וכל בת אשר יורשת [yoreshet] נחלה ממטות" (במדבר לו:ח), המלמד שבת יורשת [yoreshet] משני שבטים, אך היא אינה מנחילה לשני שבטים. היא מנחילה רק לשבט אביה.
מַתְנִי׳ סֵדֶר נַחֲלוֹת כָּךְ הוּא: ״אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ״ – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, כׇּל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין לַבַּת. בַּת קוֹדֶמֶת לָאַחִין, יוֹצְאֵי יְרֵיכָהּ שֶׁל בַּת קוֹדְמִין לָאַחִין. אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב, יוֹצְאֵי יְרֵיכָן שֶׁל אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב.
משנה: סדר הקדימה בנוגע לנחלות הוא כך: הפסוק אומר: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז:ח). מכאן שהבן קודם לבת. ועוד, כל צאצאי הבן קודמים לבת. הבת קודמת לאחים של הנפטר. ועוד, צאצאי הבת קודמים לאחים של הנפטר. האחים של הנפטר קודמים לדודים של הנפטר. ועוד, צאצאי האחים קודמים לדודים.
זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה – יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ קוֹדְמִין. וְהָאָב קוֹדֵם לְכׇל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ.
זהו העיקרון: לגבי כל מי שקודם לאחר בעניין הירושה, צאצאיו קודמים גם הם לאחר, ואב היורש קודם לכל צאצאיו.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״בֵּן״ – אֵין לִי אֶלָּא בֵּן; בֶּן הַבֵּן, אוֹ בַּת הַבֵּן, אוֹ בֶּן בַּת הַבֵּן – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵין לוֹ״ – עַיֵּין עָלָיו.
גמרא:החכמים לימדו: הפסוק קובע: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וַהֲעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כז:ח). למדתי רק שבן קודם לאחרים בנוגע לירושת המת; מניין אני לומד שגם בן של בן, או בת של בן, או בן של בת של בן קודמים גם הם לשאר קרוביו של המת? הפסוק קובע: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין [ein lo] לוֹ". המילה ein נכתבת אל"ף, יו"ד, נו"ן. לכן החכמים קוראים אותה כאילו נאמר: עיין עליו [ayyein alav], לחפש אחר צאצאי בנו, ולתת להם את הירושה אם יימצאו.
״בַּת״ – אֵין לִי אֶלָּא בַּת; בַּת הַבַּת, וּבֶן הַבַּת, וּבַת בֶּן הַבַּת – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵין לוֹ״ – עַיֵּין עָלָיו.
הפסוק הבא קובע: “ואם אין לו בת, ונתתם את נחלתו לאחיו” (במדבר כז:ט). למדתי רק שבת קודמת לאחרים, מלבד בן וצאצאיו, לגבי ירושת המת; מניין אם כן אני למד שבת בתו, או בן בתו, או בת בן בתו גם הם קודמים לשאר קרובי המת? הפסוק קובע: “ואם אין [אין] לו בת.” המילה אין נכתבת אל״ף, יו״ד, נו״ן. לכן חז״ל קוראים אותה כאילו נאמר: עיין עליו [עיין עליו], לחפש צאצאים של בתו, ולתת להם את הירושה אם יימצאו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria