לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְקַדֵּם.
ביחס לאיזו הלכה נאמר הדבר? ברור שבעיקרון לבנות יש זכות לרשת את דודן מצד האם, שכן האם יורשת ממנו. רב ששת אמר: נאמר כדי ללמד שכאשר יש גם בנים, הם קודמים לבנות בירושת דודן מצד האם.
תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא: ״וְיָרַשׁ״ – מַקִּישׁ יְרוּשָּׁה שְׁנִיָּה לִירוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה; מָה יְרוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, אַף יְרוּשָּׁה שְׁנִיָּה – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת.
רב שמואל בר רב יצחק לימד ברייתא לפני רב הונא: בסוף הקטע העוסק בירושת קרקע, הכתוב אומר: "וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אֹתָהּ" (במדבר כז:יא). הכתוב מצמיד ירושה משנית, של מי שיורש מקרובים אחרים, לירושה ראשית, של בן היורש מהורה. מכאן שכשם שלעניין ירושה ראשית בן קודם לבת, כך גם לעניין ירושה משנית בן קודם לבת.
תָּנֵי רַבָּה בַּר חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״ – בַּיוֹם אַתָּה מַפִּיל נַחֲלוֹת, וְאִי אַתָּה מַפִּיל נַחֲלוֹת בַּלַּיְלָה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, דְּשָׁכֵיב בִּימָמָא הוּא דְּיָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ, מַאן דְּשָׁכֵיב בְּלֵילְיָא לָא יָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ?!
§ רבה בר חנינא לימד ברייתא לפני רב נחמן: פסוק בפרשה העוסקת בחלק הבכורה בירושה קובע: "והיה ביום הנחילו את בניו" את אשר יהיה לו (דברים כא:טז). התוספת של הביטוי "ביום" מלמדת כי דווקא ביום אתה רשאי לחלק נחלות, ואין אתה רשאי לחלק נחלות בלילה. אמר לו אביי: אין זו יכולה להיות ההלכה, שכן אם כן, היה צריך להיות שרק מי שמת ביום הוא זה שממנו בניו יורשים, אבל לגבי מי שמת בלילה, בניו אינם יורשים ממנו, וזה אינו כך.
דִּלְמָא דִּין נַחֲלוֹת קָא אָמְרַתְּ? דְּתַנְיָא: ״וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט״ – אוֹרְעָה כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ לִהְיוֹת דִּין.
אביי מציע פרשנות שונה לדבריו של רבה בר חנינא: שמא אמרת הבחנה בין יום ללילה בנוגע לדיון בדיני ירושות, שכן לדיינים מותר לשבת רק ביום. ראיה להבחנה זו היא כפי שנלמד בברייתא: פסוק בפרשת הירושה קובע: "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט" (במדבר כז:יא), ללמד שכל הפרשה הושמה [ure’a] יחד להיחשב עניין של משפט, הכפוף לכללי הדיון של בית דין.
וְכִדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, רָצוּ – כּוֹתְבִין, רָצוּ – עוֹשִׂין דִּין. שְׁנַיִם – כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּיּוֹם;
אביי ממשיך: וזהו בהתאם ל דבריו של רב יהודה, שכן רב יהודה אומר: במקרה שבו היו שלושה אנשים שנכנסו לחדר לבקר חולה והחולה רצה לכתוב צוואה כדי לחלק את רכושו לאחר מותו, אם המבקרים רוצים לעשות כן, הם רשאים לכתוב את צוואתו ולחתום עליה כעדים. ואם ירצו, הם יכולים לשמש בדין, כלומר, הם יכולים לשמש כבית דין בעניין, שכן יש מהם שלושה. לפיכך, הם יכולים לקבוע שלצוואה יש תוקף של מעשה בית דין ולהעביר את הרכוש ליורשים מכוח סמכותם כבית דין. אבל אם רק שניים באו לבקר את החולה, הם רשאים לכתוב את הצוואה ולחתום עליה כעדים, אך אינם רשאים לשמש בדין, שכן נדרשים שלושה כדי להקים בית דין. ורב חסדא אומר: הלכה זו נשנתה רק במקרה שבו השלושה באו לבקרו ביום,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria