״וְכׇל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – הֵיאַךְ בַּת יוֹרֶשֶׁת שְׁנֵי מַטּוֹת? אֶלָּא זוֹ שֶׁאָבִיהָ מִשֵּׁבֶט אֶחָד וְאִמָּהּ מִשֵּׁבֶט אַחֵר, וּמֵתוּ, וִירָשָׁתַן.
הפסוק קובע: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" (במדבר לו:ח). מתוך תשומת לב ללשון הרבים בביטוי "ממטות בני ישראל", הברייתא שואלת: כיצד יכולה בת לרשת קרקע משני שבטים? אלא, זה מתייחס לבת שאביה הוא משבט אחד אך אמה היא משבט אחר, ושניהם מתו, והיא ירשה משניהם. לפיכך, ניתן לראות בפסוק זה שבת יורשת מאמה.
וְאֵין לִי אֶלָּא בַּת, בֵּן מִנַּיִן? אָמַרְתָּ קַל וָחוֹמֶר: וּמָה בַּת, שֶׁהוֹרַע כֹּחָהּ בְּנִכְסֵי הָאָב – יִפָּה כֹּחָהּ בְּנִכְסֵי הָאֵם; בֵּן, שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ בְּנִכְסֵי הָאָב – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ בְּנִכְסֵי הָאֵם? וּמִמָּקוֹם שֶׁבָּאתָ – מָה לְהַלָּן בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, אַף כָּאן בֵּן קוֹדֵם לַבַּת.
הברייתא ממשיכה: לא למדתי אלא שבת יורשת מאמה; מנין אני לומד שבן יורש מאמו גם כן? אתה יכול לומר קל וחומר: ומה בת, שכוחה גרוע לענין נכסי אביה בכך שאינה יורשת אותם כשיש בן, ואף על פי כן כוחה יפה לענין נכסי אמה בכך שהיא יורשת אותם; לענין בן, שכוחו יפה לענין נכסי אביו בכך שהוא ראשון בסדר הירושה, אינו דין שכוחו יפה לענין נכסי אמו? הברייתא ממשיכה: ומן המקום שבאת, כלומר, מן ההיקש שנאמר זה עתה, אפשר לומר כך: מה להלן, לענין נכסי אב, בן קודם לבת, אף כאן, לענין נכסי אם, בן קודם לבת. זו דעת התנא הראשון.
רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אָמְרוּ, מִשּׁוּם רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב: אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת, שָׁוִין בְּנִכְסֵי הָאֵם. מַאי טַעְמָא? דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן.
הברייתא ממשיכה: רבי יוסי, בנו של רבי יהודה, ורבי אלעזר, בנו של רבי יוסי, אמרו בשם רבי זכריה בן הקצב: הבן והבת שווים כאחד בנוגע לנכסי האם. מה הטעם לפסיקתו? די לו למסקנה הנלמדת מקל וחומר להיות כמקורה. לפי עיקרון זה, הלכה הנלמדת בדרך של קל וחומר אינה יכולה לחרוג מן ההלכות של המקור שממנו היא נלמדת. מאחר שההלכה שבן יורש מאמו נלמדה באמצעות קל וחומר מן ההלכה שבת יורשת מאמה, לא ייתכן שקל וחומר זה יוביל למסקנה שהבן קודם לבת בירושת אמם.
וְתַנָּא קַמָּא – לָא דָּרֵישׁ ״דַּיּוֹ״?! וְהָא ״דַּיּוֹ״ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא!
הגמרא שואלת: והאם התנא הראשון אינו גם מפרש פסוקים על פי העיקרון של: דיו לבא מן הדין להיות כנדון? והרי העיקרון של: דיו, המגביל את היקפו של קל וחומר, נמצא בתורה, ואם כן כיצד יכול היה לחלוק עליו?
דְּתַנְיָא: מִדִּין קַל וָחוֹמֶר כֵּיצַד? ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים?״ קַל וָחוֹמֶר לַשְּׁכִינָה – אַרְבָּעָה עָשָׂר!
כפי שנלמד בברייתא המסבירה את העקרונות ההרמנויטיים: כיצד פועלת הסקה מסוג קל וחומר? הכתוב אומר לגבי מרים, לאחר שדיברה סרה על אחיה משה: "ויאמר ה' אל משה: ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים?" (במדבר יב:יד). הכתוב אומר שאם אב יורק בפני בתו וגוער בה, היא תחוש בושה שבעה ימים. באמצעות הסקה של קל וחומר נלמד שמרים, שספגה את הנזיפה החמורה יותר מאת השכינה, הייתה צריכה להיות מנודה למשך ארבעה עשר יום. אם כן, מדוע הייתה מרים מנודה רק שבעה ימים?
אֶלָּא דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן.
אלא, די בכך שלמסקנה הנובעת מהיקש של קל וחומר להיות דומה למקורה, ולכן עונשה אינו יכול להימשך זמן רב יותר מעונשו של מי שננזף על ידי אביו. מכל מקום, העיקרון הפותח במילים: די בכך, ניתן להיראות בפסוק זה, ואם כן כיצד פוסק התנא הראשון שבן קודם לבת בנוגע לנכסי האם?
בְּעָלְמָא דָּרֵישׁ ״דַּיּוֹ״; וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״מִמַּטּוֹת״ – מַקִּישׁ מַטֵּה הָאֵם לְמַטֵּה הָאָב; מָה מַטֵּה הָאָב – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, אַף מַטֵּה הָאֵם – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת.
הגמרא משיבה: בדרך כלל, התנא הראשון גם מפרש פסוקים תוך שימוש בעיקרון הפותח ב: דיו, אלא שכאן שונה הדבר בנוגע לירושה, כפי שהפסוק קובע: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" (במדבר לו:ח). הפסוק מצמיד את מטה האם למטה האב. לפיכך, התנא הראשון סבור כי כשם שלעניין מטה האב, כלומר, ירושה מן האב, בן קודם לבת, כך גם, לעניין מטה האם, כלומר, ירושה מן האם, בן קודם לבת.
רַב נִיתַּאי סָבַר לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא כְּרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב; אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: כְּמַאן – כִּזְכַרְיָה? אָפֵס זְכַרְיָה. רַבִּי טַבְלָא עֲבַד עוֹבָדָא כְּרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ, דְּאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַהְדַּר (בָּךְ), וְאִי לָא – מַפֵּיקְנָא לָךְ רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מֵאוּנָּיךְ!
הגמרא מספרת: רב ניטאי חשב לעשות מעשה, כלומר, לפסוק הלכה, בהתאם לדעתו של רבי זכריה בן הקצב, שלימד שבן ובת שווים לגבי ירושה מאמם. שמואל אמר לו: בהתאם לדעתו של מי אתה מבקש לפסוק כך, בהתאם לדעתו של זכריה? זכריה הוא אפס [afes], כלומר, דבריו לא התקבלו כהלכה. רבי טבלה עשה מעשה, כלומר, פסק הלכה, בהתאם לדעתו של רבי זכריה בן הקצב. רב נחמן אמר לו: מה זה? רבי טבלה אמר לו: כפי שרב חיננא בר שלמיא אומר בשם רב: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי זכריה בן הקצב. רב נחמן אמר לו: לך חזור בך מפסקך, ואם לא תעשה כן, אוציא את רב חיננא בר שלמיא מאוזנך, כלומר, אעניש אותך בחומרה על שפסקת נגד ההלכה המקובלת.
רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא סָבַר לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא כְּרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב; אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב. אֲמַר לֵיהּ: אֶשְׁלַח לֵיהּ? אִיכְּסִיף. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא, אַיתְרֵיסְתְּ לְקִבְלִי.
הגמרא מוסיפה ומספרת: רב הונא בר חייא חשב לעשות מעשה, כלומר, לפסוק הלכה, בהתאם לדעתו של רבי זכריה בן הקצב. רב נחמן אמר לו: מה זה? רב הונא בר חייא אמר לו: כפי שרב הונא אומר שרב אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי זכריה בן הקצב. רב נחמן אמר לו: האם אשלח שליח אל רב הונא לשאול אותו אם אכן זה מה שאמר? רב הונא בר חייא התבייש, שכן לא היה בטוח שרב הונא אכן אמר פסיקה זו. רב נחמן אמר לו: עכשיו, אילו רב הונא היה מת, היית מעז די הצורך לומר בפניי שכך אמר, אבל מאחר שהוא עדיין חי, אינך יכול להיות כה נועז.
וְאִיהוּ כְּמַאן סַבְרַהּ? כִּי הָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב.
הגמרא שואלת: והוא, רב נחמן, כדעת מי הוא סובר? מאחר שהיו חכמים שונים שפסקו בהתאם לדעתו של רבי זכריה בן הקצב, מדוע רב נחמן לא הסכים? הגמרא משיבה: הוא סובר בהתאם לאמירה זו של רב ושמואל, ששניהם אומרים: ההלכה היא לא בהתאם לדעתו של רבי זכריה בן הקצב.
מִיסְתְּמִיךְ וְאָזֵיל רַבִּי יַנַּאי אַכַּתְפָּא דְּרַבִּי שִׂמְלַאי שַׁמָּעֵיהּ, וְאָתֵי רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה לְאַפַּיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בַּר אִינָשׁ דַּאֲתָא לְקִיבְלַנָא, הוּא יָאֵי, וְגוּלְּתֵיהּ יָאֵי. כִּי מְטָא לְגַבֵּיהּ, גַּשְּׁשַׁהּ, אֲמַר לֵיהּ: דֵּין – שִׁיעוּרֵיהּ כְּשַׂק.
הגמרא מספרת: רבי ינאי, שכבר הזדקן ועיניו כהו, היה הולך נשען על כתפו של רבי שמלאי, שמשו, ורבי יהודה נשיאה בא לקראתם. רבי שמלאי אמר לרבי ינאי: האדם שבא לקראתנו נאה וגלימתו נאה. כאשר רבי יהודה נשיאה הגיע אליו, רבי ינאי מישש את גלימתו ואמר לרבי שמלאי: לגבי זו הגלימה, מידתה לעניין הלכות טומאה היא כמידת השק, כלומר, זו הייתה גלימה מאיכות ירודה, שכן הייתה עבה וגסה.
בְּעָא מִינֵּיהּ: מִנַּיִן לְבֵן שֶׁקּוֹדֵם לַבַּת בְּנִכְסֵי הָאֵם? אָמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״מַטּוֹת״ – מַקִּישׁ מַטֵּה הָאֵם לְמַטֵּה הָאָב; מָה מַטֵּה הָאָב – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, אַף מַטֵּה הָאֵם – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת. אֲמַר לֵיהּ: אִי – מָה מַטֵּה הָאָב, בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם; אַף מַטֵּה הָאֵם, בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם?!
כאשר רבי יהודה נשיאה פגש את רבי ינאי, הוא שאל אותו: מנין נלמד שבן קודם לבת בנוגע לנכסי האם? רבי ינאי אמר לו: כפי שנאמר: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" (במדבר לו:ח). הפסוק מקיש את מטה האם למטה האב. מכאן שכשם שבנוגע למטה האב בן קודם לבת, כך גם, בנוגע למטה האם, בן קודם לבת. רבי יהודה נשיאה אמר לו: אם כן, אם שתי הלכות אלו אכן מוקשות זו לזו, היה צריך להילמד גם הדבר הבא: כשם שבנוגע לירושת מטה האב בכור נוטל פי שניים, כך גם, בנוגע לירושה ממטה האם, כאשר הוא יורש מאמו, בכור נוטל פי שניים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria