אֶלָּא אִי אֲבוּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף – אִמַּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ; אִי אֲבוּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ – אִמַּהּ דְּאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף. דַּיְקָא נָמֵי, דִּכְתִיב: ״מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל״ – תַּרְתֵּי שְׁמַע מִינַּהּ.
אלא, כך יש ליישב את העניין: אם אבי אמו בא ממשפחת יוסף, אם אמו באה ממשפחת יתרו, ואם אבי אמו בא ממשפחת יתרו, אם אמו באה ממשפחת יוסף, כך שאמו הייתה מצאצאי יוסף מצד אחד ומצאצאי יתרו מצד אחר, פינחס היה קרוב רחוק יותר ליתרו מאשר יהונתן היה. על סמך מסקנה זו, גם לשון הפסוק מדויקת, כפי שנכתב: "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל" (שמות ו:כה). הסיקו מן הניסוח של הפסוק שפינחס היה מצאצאי שני אנשים שכונו פוטי: יתרו ויוסף.
אָמַר רָבָא: הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, צָרִיךְ שֶׁיִּבְדּוֹק בְּאַחֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן״ – מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּת עַמִּינָדָב״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲחוֹת נַחְשׁוֹן הִיא? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲחוֹת נַחְשׁוֹן״? מִכָּאן שֶׁהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה צָרִיךְ שֶׁיִּבְדּוֹק בְּאַחֶיהָ. תָּנָא: רוֹב בָּנִים דּוֹמִין לַאֲחֵי הָאֵם.
רבא אומר: מי שנושא אישה צריך תחילה לבדוק את אחיה, כדי שיידע מראש איזה אופי יהיה לילדיו, כפי שנאמר: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון" (שמות ו:כג). האם מן ההסקה ממה שנאמר: "בת עמינדב", איני יודע שהיא אחות נחשון, שהרי נחשון היה בנו של עמינדב? מה פירוש הדבר כאשר הפסוק אומר: "אחות נחשון"? מכאן לומדים שמי שנושא אישה צריך לבדוק את אחיה. הטעם הוא כפי שלימדו החכמים: רוב הבנים דומים לאחי האם.
״וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה, וַיֹּאמֶר: מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם, וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בָּזֶה, וּמַה לְּךָ פֹה?״. אָמְרוּ לוֹ: לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אָתֵית, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״אַל תִּקְרַב הֲלֹם״? לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אָתֵית, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״מַה זֶּה בְּיָדְךָ״? לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אָתֵית, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״? תֵּעָשֶׂה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה?!
בהקשר לאזכרת הגמרא את יונתן, ששימש ככוהן למיכה, הגמרא מצטטת אמירות נוספות של חז"ל בנוגע לאותו מעשה. בתיאור הזמן שבו האנשים משבט דן עברו דרך בית מיכה, הכתוב אומר: "ויסורו שמה ויאמרו לו: מי הביאך הלום [halom], ומה [ma] אתה עושה במקום הזה, ומה לך פה [po]" (שופטים יח:ג). חז"ל מפרשים את ריבוי שאלותיהם. אמרו לו: וכי אין אתה בא ממשה, שעליו נאמר: "אל תקרב הלום [halom]" (שמות ג:ה)? וכי אין אתה בא ממשה, שעליו נאמר: "מה [ma] זה בידך" (שמות ד:ב)? וכי אין אתה בא ממשה, שעליו נאמר: "ואתה פה [po] עמוד עמדי" (דברים ה:כז)? האם אתה, מצאצאי רבנו משה, תהיה לכוהן לעבודה זרה?
אָמַר לָהֶן, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: לְעוֹלָם יַשְׂכִּיר אָדָם עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.
יונתן אמר להם: זו המסורת שקיבלתי מבית אבי אבי: אדם צריך תמיד להשכיר את עצמו לעבודה זרה ולא להזדקק לעזרתם של אנשים על ידי קבלת צדקה, ואני נקטתי עמדה זו כדי להימנע מהצורך לקבל צדקה.
וְהוּא סָבַר – לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ; וְלָא הִיא, אֶלָּא ״עֲבוֹדָה זָרָה״ – עֲבוֹדָה שֶׁזָּרָה לוֹ, כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב כָּהֲנָא: נְטוֹשׁ נְבֵילְתָּא בְּשׁוּקָא וּשְׁקוֹל אַגְרָא, וְלָא תֵּימָא: גַּבְרָא רַבָּא אֲנָא וְזִילָא בִּי מִילְּתָא.
הגמרא מעירה: והוא, יהונתן, חשב שהדבר מתייחס לעבודת אלילים ממש, אך אין זה כך, שכן זו לא הייתה כוונת המסורת. אלא, כאן המונח עבודת אלילים, פשוטו כמשמעו: עבודה זרה, מתייחס לעבודה, כלומר מלאכה, שהיא זרה, כלומר בלתי מתאימה, לו. במילים אחרות, על אדם להיות מוכן לבצע מלאכה שקשה ומשפילה בעיניו, ולא להפוך למקבל צדקה. כפי שרב אמר לרב כהנא, תלמידו: הפשט נבלה בשוק וקבל שכר, אך אל תאמר: אדם גדול אני ודבר זה פחות מכבודי.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר, מִינָּהוּ עַל הָאוֹצָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מְנַשֶּׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת״. וְכִי שְׁבוּאֵל שְׁמוֹ? וַהֲלֹא יְהוֹנָתָן שְׁמוֹ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁשָּׁב לָאֵל בְּכׇל לִבּוֹ.
הגמרא ממשיכה את דיונה באותו מעשה. מאוחר יותר, כאשר המלך דוד ראה שהכסף יקר מאוד ליהונתן, הוא מינה אותו לממונה על האוצרות של המקדש, כפי שנאמר: "ושבואל בן גרשום בן משה נגיד על האוצרות" (דברי הימים א׳ 26:24). הגמרא שואלת: והאם שמו באמת שבואל; והלא שמו היה יהונתן? רבי יוחנן אומר: הוא נקרא שבואל כדי לרמוז על כך שחזר בתשובה ושב אל האל [shav la’el] בכל לבו.
וְהַבָּנִים אֶת הָאָב. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״אִישׁ כִּי יָמוּת וְגוֹ׳״. טַעְמָא דְּאֵין לוֹ בֵּן, הָא יֵשׁ לוֹ בֵּן – בֵּן קוֹדֵם. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, אֵימָא: אִי אִיכָּא בֵּן – לֵירוֹת בֵּן, אִיכָּא בַּת – תֵּירוֹת בַּת, אִיכָּא בֵּן וּבַת – לָא הַאי לֵירוֹת וְלָא הַאי לֵירוֹת!
§ המשנה מלמדת ברשימת אלה שיורשים זה מזה ומנחילים זה לזה: בנים ביחס לאביהם. הגמרא שואלת: מניין לנו הלכה זו שבנים יורשים את כל העיזבון ובנות אינן מקבלות חלק יחד עמהם? כפי שנאמר: "איש כי ימות, ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז:ח). הטעם שהנחלה תועבר לבת הוא שאין לו בן, אבל אם יש לו בן, הבן קודם. אמר רב פפא לאביי: מדוע שלא נאמר כך: אם יש רק בן, יירש הבן את נכסי האב; אם יש רק בת, תירש הבת את נכסי האב; ואם יש גם בן וגם בת, לא זה יירש ולא זו תירש.
וְאֶלָּא
אביי שאל את רב פפא: ואלא,