רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: לְעוֹלָם רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּנִיפְלֵי.
רב שיישא, בנו של רב אידי, אמר: למעשה, המשנה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון, וכאן אנו עוסקים במקרה שבו הגופות שנמצאו היו של יילודים שאינם בני־קיימא שנקברו בחדר קטן יותר שאורכו שישה אמות בלבד. הוספת חצר של שש אמות וחדר נוסף בגודל רגיל של שמונה אמות מביאה את אורכה הכולל של הקטקומבה לעשרים אמות.
וּמִדְּהָא בְּנִיפְלֵי – הָא נָמֵי בְּנִיפְלֵי; תַּמְנֵי סְרֵי הָוְיָין! חֲדָא בְּנִיפְלֵי אָמְרִינַן, תַּרְתֵּי בְּנִיפְלֵי לָא אָמְרִינַן.
הגמרא שואלת: אבל מאחר שזו עוסקת בלשכה שנוצרה לקבורת נפלים, גם שם, לגבי אותה לשכה, בצדו השני של החצר, אנו עוסקים בלשכה שנוצרה גם כן עבור נפלים. לכן, האורך הכולל של הקטקומבה יהיה שמונה עשרה אמות. הגמרא משיבה: אומרים אנו שאולי אחת מן הלשכות היא לנפלים, אבל אין אנו אומרים ששתיים מן הלשכות אולי נבנו לנפלים.
וְרָמֵי דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, וְרָמֵי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן –
§ לעיל ציטטה הגמרא ברייתא המתארת מחלוקת בין רבי שמעון לחכמים בנוגע לשלוש גופות הקבורות סמוך זו לזו. החכמים סוברים שאין זה נחשב לבית קברות, ואילו רבי שמעון סבור שייתכן שכן. והגמרא מקשה סתירה מפסיקה אחרת של החכמים על פסיקה זו של החכמים, והיא גם מקשה סתירה מפסיקה אחרת של רבי שמעון על פסיקה זו של רבי שמעון.
דְּתַנְיָא: כֶּרֶם הַנָּטוּעַ עַל פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ כֶּרֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה כֶּרֶם, וְרוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִיִּם כְּאִילּוּ אֵינָן.
כפי שנלמד במשנה (כלאים ה:ב): לגבי כרם הנטוע בשטח שבו יש פחות מארבע אמות של רווח פתוח בין הגפנים, רבי שמעון אומר: אין זה נחשב כרם לעניין איסור כלאים ושאר הלכות, שכן הוא צפוף מדי. וחכמים אומרים: זהו נחשב כרם, והטעם לכך הוא שהאמצעיות נחשבות כאילו הן אינן שם, והגפנים החיצוניות עומדות בדרישות של כרם. לכן אסור לזרוע גידולים אחרים בכל אותו שטח.
קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, וְקַשְׁיָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן!
פסק החכמים במשנה זו קשה, שכן הוא נסתר על ידי פסק החכמים בברייתא, שהרי שם החכמים לא אמרו: האמצעיים נחשבים כאילו אינם שם. ופסקו של רבי שמעון במשנה זו קשה, שכן הוא נסתר על ידי פסקו של רבי שמעון בברייתא, שהרי שם הוא כן אמר: המתים שבאמצע נחשבים כאילו אינם שם.
דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא קַשְׁיָא – הָתָם, לָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא לְמִיעְקַר; הָכָא, זִימְנִין דְּמִיתְרְמֵא לֵיהּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וּמִיקְּרֵי וּמַנְּחִי לֵיהּ.
הגמרא משיבה: העובדה שפסיקה אחת של רבי שמעון נסתרת על ידי הפסיקה האחרת של רבי שמעון היא אינה קשה. שם, בנוגע לכרמים, רבי שמעון סבור שאין להתעלם מגפנים אמצעיות, שכן אין אנשים נוטעים גפנים על דעת לעוקרם. אבל כאן, בנוגע לקבורה, לפעמים קורה שאדם צריך לקבור מת בין השמשות ממש לפני כניסת השבת, וקובר ללא הבחנה את הגופה בין גופות אחרות מתוך כוונה לקוברה מחדש במועד מאוחר יותר.
דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא קַשְׁיָא – הָכָא, כֵּיוָן דְּמִינַּוַּל – לָא מִקְּרֵי קֶבֶר; הָתָם, מֵימָר אָמַר: הֵי מִינַּיְיהוּ דְּשַׁפִּיר – שַׁפִּיר, וּדְלָא שַׁפִּיר – לֶיהֱוֵי לְצִיבֵי.
בדומה לכך, גם העובדה שפסק אחד של החכמים נסתר על ידי הפסק האחר של החכמים אינה קשה. כאן, בנוגע לקבורה, מאחר שזהו ביזיון לקבור גופות כה קרוב זו לזו, אין זה נקרא שטח של קברים. אבל שם, בנוגע לכרמים, בעל הכרם אומר לעצמו: איזו מן הגפנים שתשגשג, תשגשג ואשאיר אותה, ואת אלו שלא ישגשגו, אעקור והן יהיו לעצי הסקה.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים – אֵינָן נִמְדָּדִין עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן – נִמְדָּדִין עִמָּהּ. וְאִם אָמַר לוֹ: ״כְּבֵית כּוֹר עָפָר״ – אֲפִילּוּ הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי אֵלּוּ נִמְדָּדִין עִמָּהּ.
MISHNA:אם אחד אומר לחברו: אני מוכר לך חלקת אדמה בגודל הנדרש לזריעת כור אחד של זרע [בית כור], והיו באותה חלקה נקעים [נקעים] בעומק עשרה טפחים או סלעים בגובה עשרה טפחים, אין מודדים אותם יחד עם שאר השדה. אלא, יש לספק לקונה קרקע בשיעור בית כור מלבד אותם נקעים או סלעים. אם הנקעים או הסלעים היו בשיעור פחות מעשרה טפחים, מודדים אותם יחד עם שאר השדה. אבל אם המוכר אמר לקונה: אני מוכר לך חלקת אדמה שהיא בערך בגודל של בית כור, אז אפילו אם היו באותה חלקה נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים, מודדים אותם יחד עם שאר השדה.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן לוֹ לְבֵית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים – חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים –
גמרא:למדנו במשנה במקום אחר (ערכין כה ע"א): לגבי מי שמקדיש את שדה אחוזתו בזמן שדיני היובל נוהגים, אם הוא מבקש לפדות את השדה עליו לתת לגזבר ההקדש חמישים שקלי כסף עבור כל מקום הראוי לזריעת חומר של זרעי שעורים, שהוא המקבילה המקראית לכור, לכל שנות מחזור היובל, שכן זהו הסכום שקבעה הTorah למטרה זו (ראו ויקרא כז:טז). אבל אם היו שם נקיקים בעומק עשרה טפחים, בשדה, או סלעים בגובה עשרה טפחים,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria