דֶּרֶךְ הָרַבִּים – שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת. דֶּרֶךְ עָרֵי מִקְלָט – שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמּוֹת. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: ״תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ״ – ״דֶּרֶךְ–הַדֶּרֶךְ״.
הרוחב הסטנדרטי של רשות הרבים הוא שישה עשר אמות. דרך המובילה אל אחת מערי המקלט חייבת להיות ברוחב של לפחות שלושים ושתיים אמות. אמר רב הונא: מהו הפסוק שממנו נלמד דין זה? כפי שנאמר לגבי ערי המקלט: "תכין לך הדרך, ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה׳ אלהיך, והיה לנוס שמה כל רוצח" (דברים יט:ג). במקום לומר בפשטות: דרך, הפסוק אומר: "הדרך," כדי ללמד שהדרך חייבת להיות רחבה פי שניים מרשות הרבים רגילה.
דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לָהּ שִׁיעוּר. שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹרֵץ גָּדֵר לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ.
המשנה מלמדת: לדרך המלך אין מידה מרבית. הגמרא מסבירה: זאת מפני שההלכה היא שמלך רשאי לפרוץ את הגדר של יחיד כדי ליצור לעצמו דרך, ואין איש רשאי למחות על מעשיו.
דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר אֵין לָהּ שִׁיעוּר. מִשּׁוּם יְקָרָא דְשָׁכְבָא.
המשנה מלמדת: לדרך עבור המלווים את המת אל קבר אין שיעור מרבי. הגמרא מסבירה: זאת משום כבוד המת.
הַמַּעֲמָד – דַּיָּינֵי צִיפּוֹרִי אָמְרוּ: בֵּת אַרְבַּע קַבִּין כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר קִבְרוֹ, דֶּרֶךְ קִבְרוֹ, מְקוֹם מַעֲמָדוֹ וּבֵית הֶסְפֵּדוֹ – בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ עַל כׇּרְחוֹ, מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה.
§ המשנה מלמדת: בנוגע לנוהג של עמידה וניחום אבלים לאחר הלוויה, אמרו דייני ציפורי שהשיעור הראוי המקובל הוא השטח הנדרש לזריעת ארבעה קבין זרע. חכמים לימדו בברייתא: בנוגע לחלקת קבורה משפחתית, אפילו אם אחד מבני המשפחה מוכר את הקרקע המיועדת לקברו שלו לאחר, או מוכר את הדרך שתשמש את מסע הלוויה לקברו, או מוכר את המקום שישמש לעמידה ולניחום אבליו, או מוכר את האתר שישמש להספדו, רשאים בני משפחתו לבוא ולקוברו בקברו אפילו בניגוד לרצונו של הקונה, משום הצורך להימנע מפגם משפחה, כלומר, פגיעה בשם המשפחה שהייתה נוצרת אילו אחד מבני המשפחה לא היה נקבר עם שאר בני משפחתו.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת לְמֵת, כְּנֶגֶד ״הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל״.
החכמים לימדו בברייתא: בשובם מן הקבורה, האבלים היו עוצרים לאחר שהלכו מרחק קצר והיו יושבים לקונן על אובדן הנפטר. לאחר מכן היו עומדים וממשיכים ללכת עוד מעט, ואז חוזרים על הנוהג. האבלים עושים לא פחות משבע עמידות וישיבות לכבוד הנפטר. שבע אלה מקבילות לשבע ההזכרות של "הבל" בפסוק: "הבל הבלים, אמר קהלת; הבל הבלים, הכל הבל" (קהלת א׳:ב׳), כאשר המונח ברבים "הבלים" נמנה כשתי הזכרות.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הֵיכִי עָבְדִי? אֲמַר לֵיהּ: כִּדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בִּיהוּדָה, בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת לְמֵת, כְּגוֹן: ״עִמְדוּ יְקָרִים עֲמוֹדוּ״; ״שְׁבוּ יְקָרִים שֵׁבוּ״. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן.
רב אחא, בנו של רבא, אמר לרב אשי: כיצד מבצעים טקס זה? רב אשי אמר לו שהדבר נעשה כפי שנשנה בברייתא: רבי יהודה אמר כי ביהודה, בתחילה היו מקיימים לא פחות משבע עמידות וישיבות לכבוד הנפטר. אחד מן המלווים היה אומר דבר כגון: עמדו, יקרים חברים, עמדו, ולאחר מכן האבלים היו ממשיכים בדרכם לביתם, ואז היה אומר: שבו, יקרים חברים, שבו, ובאותו רגע היו יושבים. החכמים אמרו לו: אם כן, שאם זה כל מה שהמנהג כולל, הרי צריך להיות מותר לעשות כן אפילו בשבת, שכן אין בכך הספד או אבלות מפורשים, ואילו המנהג הוא שלא לעשות כן.
אֲחָתֵיהּ דְּרָמֵי בַּר פָּפָּא הֲוָה נְסִיבָא לֵיהּ לְרַב אַוְיָא. שְׁכִיבָא, עֲבַד לַהּ מַעֲמָד וּמוֹשָׁב. אָמַר רַב יוֹסֵף: טְעָה בְּתַרְתֵּי; טְעָה – שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בִּקְרוֹבִים, וְהוּא עֲבַד אֲפִילּוּ בִּרְחוֹקִים; וּטְעָה – שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְהוּא עֲבַד בְּיוֹם שֵׁנִי.
הגמרא מספרת: אחותו של רמי בר פפא הייתה נשואה לרב אביא. כאשר היא מתה רב אביא קיים את המנהג של עמידה וישיבה עבורה. רב יוסף אמר: הוא טעה בשני דברים. הוא טעה, שכן את הטקס יש לקיים רק עם השתתפותם של קרובי משפחה, והוא קיים אותו אפילו עם קרוב רחוק. וגם הוא טעה שוב, שכן אבלים צריכים לקיים טקס זה רק ביום הראשון לאבל, יום הקבורה, והוא קיים אותו ביום השני.
אַבָּיֵי אָמַר: בְּהָא נָמֵי טְעָה – שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְהוּא עָשָׂה בָּעִיר. רָבָא אָמַר: בְּהָא נָמֵי טְעָה – שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, וְהָתָם לָא נְהוּג.
אביי אמר: אף בזו טעה, שכן אבלים צריכים לקיים את הטקס רק בבית הקברות, והוא קיימו בעיר. רבא אמר: אף בזו טעה, שכן אבלים צריכים לקיימו רק במקום שבו אנשים נוהגים לעשות כן, אך שם, במקום שבו קיימו, לא היה המנהג לעשות כן.
מֵיתִיבִי, אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְאִי אָמְרַתְּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּבְיוֹם רִאשׁוֹן, בֵּית הַקְּבָרוֹת בְּשַׁבָּת מַאי בָּעֵי? בְּעִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת, דְּאַמְטְיוּהוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
הגמרא מעלה קושיה על טענותיהם של רב יוסף ואביי מן הברייתא שהובאה לעיל: החכמים אמרו לו: אם כן, שאם זה כל מה שהמנהג כולל, הרי צריך להיות מותר לעשות כן אפילו בשבת. הגמרא מבארת את הקושיה: ואם תאמר, כפי שאביי אמר, שיש לקיים את הטקס רק בבית הקברות, או, כפי שאמר רב יוסף, רק ביום הראשון, אם כן כיצד ייתכן שהטקס יתקיים בשבת; מה ירצה מישהו לעשות בבית קברות בשבת, כאשר אסור לבצע קבורה? הגמרא מבארת: הדבר יכול לקרות בעיר שקרובה לבית הקברות, וזהו מקרה שבו הביאו את המת לקבורה בין השמשות ממש לפני כניסת השבת, כך שהדרך חזרה התרחשה בשבת עצמה.
מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר – עוֹשֶׂה תּוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ. וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁמוֹנָה כּוּכִין – שָׁלֹשׁ מִכָּאן וְשָׁלֹשׁ מִכָּאן, וּשְׁנַיִם מִכְּנֶגְדָּן. וְכוּכִין – אׇרְכָּן אַרְבַּע אַמּוֹת, וְרוּמָן שֶׁבַע,
משנה: זהו המקרה של מי שמוכר חלקה של קרקע לחברו כדי שהוא יבנה לעצמו קטקומבה תת-קרקעית, וכן המקרה של קבלן שמקבל חלקה של קרקע מאחר בשכר לבנות לו קטקומבה. אם גודל הקטקומבה לא צוין, אז עליו לעשות את פנים כל חדר קבורה ברוחב ארבע אמות ובאורך שש אמות, ולפתוח אל תוך החדר, על ידי חציבה בקירותיו, שמונה כוכין [kukhin] לקבורה שבהם ינוחו הארונות. שלושה כוכים ייפתחו מן הקיר כאן, לאורך החדר, ושלושה משם, לאורך הצד האחר, ושניים כוכים מן הקיר שמול הכניסה. וכוכים אלה ייעשו כך שאורכם יהיה ארבע אמות וגובהם יהיה שבעה טפחים,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria