רֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעְמָא חַמְרָא — חַלָּא, וְהָוֵה לֵיהּ מִין בְּמִינוֹ, וְכׇל מִין בְּמִינוֹ — בְּמַשֶּׁהוּ.
מפני שנוזל שריחו חומץ וטעמו יין נחשב לחומץ, והיין, כאשר נשפך לתוך חבית החומץ, קיבל את ריח החומץ מרגע שהגיע לחלל החבית, והוא לכן נעשה מין של מאכל המעורב עם מאכל מאותו מין. וכל מין של מאכל אסור המעורב עם מאכל מאותו מין אוסר את התערובת בכל שהוא.
רָבָא אָמַר: בְּנוֹתֵן טַעַם, רֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעְמָא חַמְרָא — חַמְרָא, וְהָוֵה לֵיהּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְכׇל מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם.
רבא אומר שהתערובת אסורה רק במקרה שבו היין נותן טעם בחומץ, שכן נוזל שריחו חומץ וטעמו יין נחשב יין, ולכן הוא נעשה מין של מאכל המעורב עם מאכל שאינו ממינו. וכל מין של מאכל אסור המעורב עם מאכל שאינו ממינו אוסר את התערובת רק במקרה שבו הוא נותן טעם בתערובת.
הַאי בַּת תִּיהָא, גּוֹי בִּדְיִשְׂרָאֵל — שַׁפִּיר דָּמֵי, יִשְׂרָאֵל בִּדְגוֹי — אַבָּיֵי אָמַר: אָסוּר, רָבָא אָמַר: מוּתָּר. אַבָּיֵי אָמַר: אָסוּר, רֵיחָא מִילְּתָא הִיא. רָבָא אָמַר: מוּתָּר, רֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא.
§ בנוגע לנקב הפקק הזה [בת טיחא], החור שבחבית שדרכו אפשר להריח את היין, אם גוי מריח דרכו את יינו של יהודי, היין מותר, אבל ליהודי להריח את יינו של גוי דרכו, אביי אומר שזה אסור, ואילו רבא אומר שזה מותר. אביי אומר שזה אסור מפני שהוא סבור שריח הוא דבר ממשי, צורה משמעותית של הנאה, ואין מותר ליהנות מיין של גוי. רבא אומר שזה מותר מפני שהוא סבור שריח אינו כלום; הוא חסר חשיבות.
אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּרֵיחָא וְלָא כְּלוּם הוּא? דִּתְנַן: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בְּכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת — הַפַּת מוּתֶּרֶת, לְפִי שֶׁאֵין טַעַם כַּמּוֹן אֶלָּא רֵיחָא כַּמּוֹן. וְאַבַּיֵּי? שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִיקְלָא אִיסּוּרֵיהּ.
רבא אומר: מנין אני אומר שריח אינו כלום? זהו כפי שלמדנו במשנה (תרומות י:ד): לגבי תנור שהסיקו בגבעולי כמון של תרומה ואפה בו פת, הפת מותרת מפני שלא ספגה את הטעם של גבעולי הכמון אלא רק את הריח של גבעולי הכמון. מכאן שריח לבדו אינו אוסר מאכל. וכיצד מסביר אביי זאת? הוא משיב ששם הדבר שונה, שכן החומר האסור נשרף. ריח גבעולי הכמון האסורים נכנס אל הפת לאחר שגבעולי הכמון עצמם נאכלו באש, וריח שאינו נובע מחומר קיים אינו אסור. לעומת זאת, במקרה שבו הריח נובע ממקור קיים, הוא אסור.
אָמַר רַב מָרִי: כְּתַנָּאֵי, הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה — רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּשֶׁל חִיטִּין, וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: רֵיחָא מִילְּתָא הִיא, וּמָר סָבַר: רֵיחָא וְלָא כְּלוּם הוּא?
רב מארי אמר: מחלוקת זו בין אביי לרבא מקבילה למחלוקת בין תנאים, כפי שנשנה במשנה (תרומות י:ג): לגבי מי שהסיר כיכר לחם חמה מן התנור והניחה על פי חבית של יין של תרומה, החלק מן התבואה שהוקצה לכהן, רבי מאיר אוסר את הלחם לזרים, שכן לדעתו ריח היין אוסר עליהם את הלחם, ורבי יהודה מתיר אותו. רבי יוסי מתיר אותו במקרה של לחם חיטים אך אוסר אותו במקרה של לחם שעורים, מפני שהשעורה שואבת את אדי היין. רב מארי מסביר: מה, האם אין זה לגבי עניין זה שהחכמים במשנה נחלקים: שחכם אחד, רבי מאיר, סובר שריח הוא דבר ממשי, וחכם אחד, רבי יהודה, סובר שריח אינו כלום?
לְרָבָא וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא, לְאַבָּיֵי מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא?
הגמרא מעירה: לפי שיטתו של רבא, המחלוקת בינו לבין אביי בוודאי מקבילה למחלוקת בין תנאים, שכן עליו להודות שרבי מאיר סבור שריח הוא דבר ממשי. אך לפי שיטתו של אביי, האם נאמר שהיא מקבילה למחלוקת בין תנאים?
אָמַר לָךְ אַבָּיֵי: לָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּפַת חַמָּה וְחָבִית פְּתוּחָה —
הגמרא משיבה: אביי היה אומר לך שרבי יהודה גם סבור שריח הוא דבר ממשי. האם לא נאמר לגבי אותה משנה שרבה בר בר חנה אומר שריש לקיש אומר: במקרה של כיכר לחם חמה וחבית פתוחה,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria