מַתְנִי׳ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּיֵין נֶסֶךְ — שְׂכָרוֹ אָסוּר. שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ ״הַעֲבֵר לִי חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם״ — שְׂכָרוֹ מוּתָּר. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ — שְׂכָרָהּ אָסוּר. שְׂכָרָהּ לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ גּוֹי לְגִינוֹ עָלֶיהָ — שְׂכָרָהּ מוּתָּר.
משנה: במקרה של גוי השוכר פועל יהודי לעבוד עם יין המשמש לניסוך עבודה זרה עמו, שכרו אסור, כלומר, אסור ליהודי ליהנות משכרו. אם הגוי שכר אותו לעשות עמו מלאכה אחרת, אפילו אם אמר לו בשעה שעבד עמו: העבר את חבית היין המשמשת לניסוך בשבילי ממקום זה למקום אחר, שכרו מותר, כלומר, מותר ליהודי ליהנות מן הכסף. לגבי גוי השוכר את חמורו של יהודי כדי לשאת עליו יין המשמש לניסוך, דמי השכירות שלו אסורים. אם שכר אותו כדי לשבת עליו, אפילו אם גוי הניח את כדו של יין המשמש לניסוך עליו, דמי השכירות שלו מותרים.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא שְׂכָרוֹ אָסוּר? אִילֵּימָא, הוֹאִיל וְיֵין נֶסֶךְ אָסוּר בַּהֲנָאָה, שְׂכָרוֹ נָמֵי אָסוּר — הֲרֵי עׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם דַּאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, וּתְנַן: מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן — מְקוּדֶּשֶׁת!
גמרא: במקרה הראשון של המשנה, שבו גוי שוכר יהודי לייצר עמו יין המשמש לניסוך, מה הטעם ששכרו אסור? אם נאמר שמאחר שאסור להפיק הנאה מיין המשמש לניסוך, שכרו גם כן אסור, הרי זה קשה: הרי ישנם המקרים של עורלה, כלומר, פירות שגדלו בשלוש השנים הראשונות של העץ, וכלאים הנטועים בכרם, שגם מהם אסור להפיק הנאה, ואף על פי כן למדנו במשנה (קידושין נו ע"ב) שאם אדם מכר פירות אלה וקידש אישה בכסף שקיבל עבורם, היא מקודשת. ברור אפוא שכסף שהושג מדבר אסור אינו נעשה אסור בעצמו, שאם לא כן הקידושין לא היו חלים.
אֶלָּא, הוֹאִיל וְתוֹפֵס אֶת דָּמָיו כַּעֲבוֹדָה זָרָה. וַהֲרֵי שְׁבִיעִית דְּתוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ, וּתְנַן: הָאוֹמֵר לְפוֹעֵל ״הֵילָךְ דִּינָר זֶה, לְקוֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם״ — שְׂכָרוֹ אָסוּר, ״לְקוֹט לִי יָרָק הַיּוֹם״ — שְׂכָרוֹ מוּתָּר!
אלא, אולי הטעם שהשכר אסור הוא מפני שהיין המשמש לניסוך מעביר אל הכסף את מעמדו כחפץ של עבודה זרה. הגמרא מקשה: והרי יש דין פירות שביעית, שמעבירים את קדושתם אל הכסף שבו הם נפדים, ואף על פי כן שנינו במשנה (שביעית ח:ד): לגבי האומר לפועל שלו בשנת השביעית: הרי לך דינר זה שאני נותן לך; לקט לי ירקות בשוויו היום, שכרו אסור, כלומר, קדושת פירות השביעית עוברת אל השכר, שכן הרי זה כאילו קנה פירות שביעית בתמורה לדינר. אבל אם בעל הבית אומר לו: לקט לי ירקות היום, בלא להזכיר שהדבר הוא בשווי הדינר, שכרו מותר, שהרי לא שילם לו אלא על מלאכתו. כך היה צריך לחול גם על המקרה של היין המשמש לניסוך.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קְנָס הוּא שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בַּחֲמָרִין וּבְיֵין נֶסֶךְ. יֵין נֶסֶךְ — הָא דַּאֲמַרַן, חַמָּרִין מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: הַחַמָּרִין שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית — שְׂכָרָן שְׁבִיעִית.
רבי אבהו אומר שרבי יוחנן אומר: זהו קנס שהטילו חכמים על החמרים ובנוגע ליין המשמש לניסוך. הגמרא מסבירה: בנוגע ליין המשמש לניסוך, הקנס הוא כפי שאמרנו, ששכרו של מי שנשכר לעבוד בייצור יין לניסוך אסור. בנוגע לחמרים, מהו הקנס הזה? הקנס הוא כפי שנשנה בברייתא: בנוגע לחמרים שהיו עוסקים בהובלת פירות שביעית, שכרם הוא פירות שביעית.
מַאי ״שְׂכָרָן שְׁבִיעִית״? אִילֵּימָא דְּיָהֲבִינַן לְהוּ שָׂכָר מִפֵּירוֹת שְׁבִיעִית, נִמְצָא זֶה פּוֹרֵעַ חוֹבוֹ מִפֵּירוֹת שְׁבִיעִית, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״לְאׇכְלָה״ וְלֹא לִסְחוֹרָה!
הגמרא שואלת: מה פירוש הדבר כשהיא אומרת ששכרם הוא פירות שנת השמיטה? אם נאמר שאנו נותנים להם את שכרם עבור עבודתם מפירות שנת השמיטה, נמצא שבעל הבית פורע את חובו מפירות שנת השמיטה, והדבר סותר את מה שהתורה אומרת: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כ"ה:ו'), ללמד שפירות אלו מיועדים לאכילה, ולא למסחר.
וְאֶלָּא דְּקָדוֹשׁ שְׂכָרָן בִּקְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית. וּמִי קָדוֹשׁ? וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְפוֹעֵל: ״הֵילָךְ דִּינָר זֶה וּלְקוֹט לִי יָרָק הַיּוֹם״ — שְׂכָרוֹ מוּתָּר, ״לְקוֹט לִי יָרָק בּוֹ הַיּוֹם״ — שְׂכָרוֹ אָסוּר!
ואם משמעות הדבר היא ששכרם קדוש בקדושת פירות שנת השמיטה—האם שכר זה אכן קדוש? והרי לא שנינו במשנה כי לגבי האומר לפועל: הרי דינר זה שאני נותן לך ולקט לי ירקות היום, שכרו מותר, אבל אם אמר לו: לקט לי ירקות היום בשוויו, שכרו אסור? מקרה נהגי החמורים דומה בבירור למקרה הראשון, שבו לא הוזכר שווי הדינר.
אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם יָהֲבִינַן לֵיהּ שָׂכָר מִפֵּירוֹת שְׁבִיעִית, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ ״לְאׇכְלָה״ וְלֹא לִסְחוֹרָה, דְּיַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בְּצַד הֶיתֵּר, כְּדִתְנַן: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ:
אביי אמר: למעשה, יש לפרש את דבריו של רבי יוחנן כאומרים שנותנים לו את שכרו מתוצרת שנת השמיטה. ואם באשר למה שנראה כמעורר אצלך קושי, שהפסוק מייעד תוצרת זו "לאוכלה" ולא למסחר, ניתן ליישב זאת בהסבר שנותנים לו את שכרו באופן מותר, כלומר, כמתנה ולא כשכר. וזהו כפי שלמדנו במשנה (מעשר שני ג:א) שאין אדם צריך לומר לחברו:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria