רב אשי השיב: שם, המשנה מתייחסת למקרה שבו החבית למעשה אינה נזרקת. אלא, היא נדחפת על ידי הנוכרי, ושוב נדחפת על ידו, עד שהיא מגיעה לגת. לכן, אם הנוכרי עשה זאת שלא מתוך כעס, יש מקום לחשוש שמא נגע ביין.

משנה: במקרה של יהודי המכשיר את יינו של גוי על ידי דריכת ענביו של הגוי כדי שניתן יהיה למכור את היין ליהודים, ואף על פי שיהודי עדיין לא שילם עבור היין הוא לאחר מכן מניח את היין בתוך רשותו של הגוי בבית הפתוח לרשות הרבים עד שימכור אותו, ההלכה תלויה בנסיבות. אם הדבר קורה בעיר שיש בה גם גויים וגם יהודים, היין מותר, שכן הגוי אינו נוגע ביין פן יראוהו היהודים עושה כן. אם הדבר קורה בעיר שכל תושביה גויים, היין אסור אלא אם כן יהודי יושב ושומר על היין.

אך השומר אינו נדרש לשבת ולשמור על היין ללא הרף; אפילו אם הוא לעיתים קרובות יוצא מן המקום ונכנס שוב מאוחר יותר, היין מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות הגויים היא כולה אחת, כפי שהגמרא תבאר.

במקרה של יהודי המתיר את יינו של גוי על ידי דריכת ענביו של הגוי כדי שניתן יהיה למכור את היין ליהודים, והוא לאחר מכן מניח את היין ברשותו של הגוי עד שימכור אותו, ההלכה תלויה בנסיבות. אם אותו אחד, הגוי, כותב עבור היהודי: קיבלתי ממך כסף כתשלום עבור היין, אף על פי שעדיין לא קיבל את התשלום בפועל, היין מותר. זאת משום שהיין נחשב לרכושו של היהודי והגוי אינו מעז לגעת בו. אבל אם היהודי רוצה להוציא את היין והגוי אינו מרשה לו לעשות כן עד שהיהודי ייתן לו את הכסף המגיע לו, מעשה היה שאירע בבית שאן וחכמים קבעו שהיין אסור. במקרה זה הגוי סבור שיש לו שעבוד על היין, ולכן אין לו היסוס לגעת בו.

גמרא: הגמרא מקשה על ההבחנה של המשנה בין עיר שיש בה תושבים יהודים לבין עיר שאין בה תושבים יהודים: היין צריך להיות מותר גם בעיר שכל תושביה הם גויים, שהרי אין שם רוכלים יהודים המחזרים בין העיירות השונות? לפיכך, הגוי נמנע מלגעת ביין, שמא יראו אותו הרוכלים היהודים נוגע בו. שמואל אומר: המשנה עוסקת בעיר שיש לה דלתיים כפולות ובריח, והתושבים יודעים מתי זרים נכנסים לעיר.

ביחס לאמירת המשנה שהיין מותר רק אם ביתו של הגוי פתוח לרשות הרבים, רב יוסף אומר: ואם חלון של יהודי פתוח לאותו מקום, הרי הוא נחשב כרשות הרבים. וכן, אשפה נחשבת כרשות הרבים מפני שרבים מצויים שם, ודקל נחשב כרשות הרבים, שכן הגוי חושש שמא יראהו אדם המטפס על הדקל.

באשר למקרה שבו ראשו של עץ הדקל נקטם, רב אחא ורבינא נחלקו: אחד מהם סבור שהיין אסור ואחד מהם סבור שהוא מותר. הגמרא מסבירה: מי שסבור שהיין אסור מחזיק בדעה שמכיוון שאין פרי גדל על עץ הדקל, למה שמישהו יטפס לשם? לכן לנכרי אין סיבה לחשוש שמא מישהו יראה אותו, ואין לו היסוס לגעת ביין. ומי שסבור שהיין מותר מחזיק בדעה שקורה לעיתים שמישהו מאבד בהמה והוא מטפס על עץ הדקל כדי לחפש אותה. לכן הנכרי חושש שמא מישהו המטפס על עץ הדקל יראה אותו, והוא אינו נוגע ביין.

§ החכמים לימדו: במקרה של יהודי שקונה בית או מי ששוכר בית בחצר של גוי, ויהודי מילא את הבית בחביות של יין, אם יהודי אחר גר באותה חצר, היין מותר. הלכה זו חלה אפילו אם לאותו יהודי אין ברשותו את המפתח לבית או חותם על חביות היין.