אֲבָל לֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטוּמְאָה — לֹא דּוֹרְכִין וְלֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ, אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת, וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגַּת.
אבל אין לבצור ענבים עמו. לאחר הבציר מביאים את הענבים לגת, שהיא טמאה מבחינה פולחנית. דבר זה יטמא את הענבים, ואסור לטמא תוצרת של ארץ ישראל. במקרה של יהודי המפיק את יינו במצב של טומאה פולחנית, אין לדרוך על ענבים ולא לבצור אותם עמו, שכן אסור לסייע לעוברי עבירה. אבל משעה שכבר הפיק את יינו, מותר לקחת את החביות אל הגת עמו, שכן היין כבר טמא. וכן מותר גם להביא את החביות מן הגת יחד עמו.
נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטוּמְאָה — לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ, אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַּת לְפַלְטֵר.
בדומה לכך, במקרה של אופה שעושה את לחמו במצב של טומאה טקסית, אין ללוש או לערוך את הבצק בצורת לחם יחד עמו, כדי שלא לסייע בעבירה. אבל מותר לקחת את הלחם עמו אל מוכר הלחם [lapalter].
גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: יַיִן, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לְהִמָּשֵׁךְ, עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ. תְּנַן: לוֹקְחִים גַּת בְּעוּטָה מִן הַנׇּכְרִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל בְּיָדוֹ וְנָתַן לַתַּפּוּחַ! אָמַר רַב הוּנָא: בְּגַת פְּקוּקָה וּמְלֵאָה.
גמרא:רב הונא אומר: לגבי יין, משעה שהוא מתחיל לזרום לעבר היציאה מן הגת, הוא יכול להיחשב יין המשמש לניסוך בעבודה זרה אם גוי נוגע בו. הגמרא שואלת: אבל למדנו במשנה: מותר לקנות מגוי גת שבה הענבים נדרכו, אף על פי שהגוי נטל ענבים בידו והניח אותם על הערימה של הענבים שנותרו להידרך? לכאורה היין התחיל לזרום משעה שהענבים נדרכו, ובכל זאת המשנה קובעת שהיין אינו אסור. רב הונא אמר: המשנה עוסקת בגת שהיא פקוקה ומלאה, ולכן היין אינו זורם.
תָּא שְׁמַע, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ עַד שֶׁיֵּרֵד לַבּוֹר! הָכָא נָמֵי בְּגַת פְּקוּקָה וּמְלֵאָה.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה מן המשנה: ומגעו של הגוי אינו עושה את מיץ הענבים ליין המשמש לניסוך בעבודה זרה עד שיירד אל הגת. מכאן שאפילו אם היין זורם, אין הוא נעשה יין המשמש לניסוך לפני שהוא יורד אל הגת. הגמרא משיבה: כאן גם כן, המשנה עוסקת בגת שהיא פקוקה ומלאה, והיין אינו זורם.
תָּא שְׁמַע: יָרַד לַבּוֹר — מָה שֶׁבַּבּוֹר אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מוּתָּר. אָמַר רַב הוּנָא: לָא קַשְׁיָא — כָּאן בְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן בְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה מן המשנה: משעה שהיין ירד אל גת האיסוף, מה שבתוך הגת אסור, והשאר שעדיין לא ירד אל הגת מותר, אף על פי שכבר התחיל לזרום. רב הונא אמר: אין זו קושיה. כאן, במשנה, ההלכה נאמרה לפי הנוסח הראשון של המשנה. שם, בפסיקתי, ההלכה נאמרה לפי הנוסח ההאחרון של המשנה.
דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים בד״ד — אֵין בּוֹצְרִין עִם הַנׇּכְרִי בַּגַּת, שֶׁאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין דּוֹרְכִין עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשֶׂה פֵּירוֹתָיו בְּטוּמְאָה, שֶׁאָסוּר לְסַיֵּיעַ יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵירָה, אֲבָל דּוֹרְכִים עִם הַנׇּכְרִי בַּגַּת, וְלָא חָיְישִׁינַן לִדְרַב הוּנָא.
כך שנוי כפי שנלמד בברייתא: בתחילה, החכמים היו אומרים את ההלכות הבאות שסימנן הוא בית, דלת, דלת, העומד עבור בצירה [בוצרין], דריכה [דורכין], ודריכה [דורכין]: אין לבצור ענבים עם גוי כדי להביאם אל גת היין, שכן בכך יוכשרו הענבים לקבל טומאה, ואסור לטמא חולין שבארץ ישראל. וכן אין לדרוך על ענבים יחד עם יהודי שמפיק יין מפירותיו כשהם במצב של טומאה, שכן אסור לסייע לעוברי עבירה. אבל מותר לדרוך על ענבים בגת יחד עם הגוי. הגמרא מעירה: ואין אנו חוששים לדבריו של רב הונא שמשעה שהוא נמשך היין נעשה יין נסך.
וְחָזְרוּ לוֹמַר דב״ב — אֵין דּוֹרְכִין עִם הַנׇּכְרִי בַּגַּת, מִשּׁוּם דְּרַב הוּנָא.
הברייתא ממשיכה: אך החכמים לאחר מכן שינו הלכה זו ואמרו את ההלכות הבאות, שסימנן הוא דלת, בית, דלת, העומד עבור דריכה [dorkhin], בצירה [botzrin] ודריכה [dorkhin]: אין דורכים ענבים בגת יחד עם הגוי. הגמרא מעירה: דבר זה הוא משום פסיקתו של רב הונא, שמשעה שהיין זב, ניתן להחשיבו כיין ששימש לניסוך. הגוי בדרך כלל נוגע ביין הזב בשעה שהוא דורך על הענבים, ובכך היין נאסר. לכן, אם יהודי מקבל תשלום עבור דריכה על הענבים יחד עם הגוי, הוא מפיק הנאה מדבר שאסור להפיק ממנו הנאה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria