מַתְנִי׳ לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ, וְאִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר.
משנה: לגבי אשרה, אין לשבת בצילה, אך אם ישב בצילה הוא נשאר טהור מבחינה טקסית. ואין לעבור תחתיה, ואם עבר תחתיה הוא טמא מבחינה טקסית. אם העץ גוזל את הרבים, כלומר, אם ענפיו השתרעו מעל רשות הרבים, ואדם עבר תחתיו, הוא נשאר טהור.
גְּמָ׳ לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל צִילָּהּ.
גמרא: המשנה מלמדת: אין לשבת בצלה. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? הרי הוא נהנה במישרין מחפץ של עבודת אלילים. רבה בר בר חנה אמר שרבי יוחנן אמר: אין צורך אלא ביחס לצל צלה. הצל המתפשט עד לגובה העץ נחשב לצלה. הצל הפחות משמעותי, זה שמתפשט מעבר לגובה העץ, נקרא צל צלה. המשנה מלמדת שאפילו צל משני זה אסור.
מִכְּלָל דִּבְצֵל קוֹמָתָהּ, אִם יָשַׁב — טָמֵא? לֹא, דַּאֲפִילּוּ לְצֵל קוֹמָתָהּ נָמֵי, אִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן, דַּאֲפִילּוּ לְצֵל צִילָּהּ לֹא יֵשֵׁב.
הגמרא מעירה: מכאן שביחס לצל גובהו, צלו העיקרי, אם ישב שם הרי הוא טמא. הגמרא דוחה היסק זה: לא, היסק זה אינו נכון, שכן אפילו ביחס לצל גובהו, אם ישב שם הוא נשאר טהור. וזה מה שהמשנה מלמדת אותנו: שאפילו ביחס לצל צלו, אסור לשבת בו.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא, וְאִם יָשַׁב טָהוֹר. פְּשִׁיטָא? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל קוֹמָתָהּ. מִכְּלָל דִּלְצֵל צִילָּהּ אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה יֵשֵׁב? לָא, הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דַּאֲפִילּוּ לְצֵל קוֹמָתָהּ אִם יָשַׁב — טָהוֹר.
יש מי שמלמדים דיון זה לגבי הסעיף האחרון של אותו חלק במשנה, הקובע: אבל אם ישב בצילה הוא נשאר טהור. הגמרא שואלת: האם אין זה מובן מאליו? מדוע שייטמא? רבה בר בר חנה אמר שרבי יוחנן אמר: יש צורך בכך רק לגבי הצל הישיר של גובהה. אפילו במקרה זה, הוא נשאר טהור. הגמרא מעירה: מכאן משתמע, שלגבי צל צילה, מותר אפילו לשבת שם לכתחילה. הגמרא משיבה: לא, הסקה זו אינה נכונה. אלא, זאת מה שהמשנה מלמדת אותנו: שאפילו לגבי צל גובהה, אם ישב שם הוא נשאר טהור.
וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. מַאי טַעְמָא? אִי אֶפְשָׁר דְּלֵיכָּא תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה.
§ המשנה מלמדת: ואין עוברים תחת אשרה, ואם עבר תחתיה הרי הוא טמא. הגמרא שואלת: מה הטעם? הגמרא משיבה: משום שאי אפשר שאין שריד של קרבן עבודה זרה מתחת לעץ.
מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״ — מָה מֵת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.
הגמרא שואלת: של מי הדעה הזו? זוהי דעתו של רבי יהודה בן בתירא, כפי שנלמד בברייתא שרבי יהודה בן בתירא אומר: מנין נלמד שקרבן עבודה זרה מטמא באוהל, כלומר, את מה שנמצא תחת אותו גג? הדבר נלמד ממה שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים" (תהילים קו:כח). מכאן נלמד שכשם שמת מטמא באוהל, כך גם קרבן עבודה זרה מטמא באוהל.
הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עָבַר אוֹ עוֹבֵר? רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה אָמַר: עוֹבֵר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אִם עָבַר.
§ המשנה מלמדת: אם העץ היה גוזל את הרבים ואדם אחד עבר תחתיו, הוא נשאר טהור. דילמה הועלתה לפני החכמים: האם המשנה מתכוונת שאם אדם עבר תחת העץ הוא נשאר טהור, אבל אסור לעבור תחתיו לכתחילה? או שהמשנה מתכוונת שמותר לעבור תחתיו לכתחילה? רבי יצחק בן אלעזר אומר בשם חזקיה: מותר לעבור תחתיו לכתחילה. ורבי יוחנן אומר: המשנה מתכוונת שאם אדם עבר הוא נשאר טהור, אבל אסור לעבור לכתחילה.
וְלָא פְּלִיגִי, הָא דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, הָא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא.
הגמרא מסבירה: והם אינם חולקים. דעה זו, שאין לעבור מתחת לאשרה, מתייחסת למקרה שיש דרך אחרת להגיע ליעדו. ודעה זו, שמותר לעבור מתחתיה לכתחילה, מתייחסת למקרה שאין דרך אחרת.
אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מָטֵית לְהָתָם ״אַרְהֵיטְנִי״. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, לְמָה לִי ״אַרְהֵיטְנִי״? מִישְׁרָא שְׁרֵי! וְאִי דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחְרִינָא, כִּי אָמַר ״אַרְהֵיטְנִי״ מִי שְׁרֵי?
הגמרא מספרת: רב ששת, שהיה עיוור, הובל על ידי שמשו לעבר עירו, והייתה אשרה מטילה צל על הדרך. אמר רב ששת לשמשו: כאשר תגיע אל האשרה, הרץ אותי במהירות על פניה. הגמרא שואלת: מה היו הנסיבות? אם לא הייתה דרך אחרת להגיע ליעדו, מדוע ביקש רב ששת: הרץ אותי על פניה? בנסיבות כאלה מותר ללכת כרגיל מתחת לאשרה. ואם הייתה דרך אחרת להגיע ליעדו, כאשר רב ששת אמר: הרץ אותי על פניה, האם היה אז מותר לו לעשות כן? הרי עדיין עבר מתחת לאשרה.
לְעוֹלָם, דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, וְאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.
הגמרא משיבה: למעשה, היה זה מקרה שלא הייתה דרך אחרת להגיע ליעדו. ואף על פי כן, אף שהיה מותר לרב ששת ללכת כדרכו מתחת לאשרה, רב ששת רצה לרוץ ולעבור על פניה משום שאדם חשוב שונה הוא. אדם חשוב צריך להשתדל לעבור מתחת לאשרה במהירות האפשרית, שמא אחרים יבינו שלא כהלכה את הנסיבות וילמדו ממנו שמותר לאדם ללכת מתחת לאשרה אפילו כאשר יש לו דרך אחרת להגיע ליעדו.
מַתְנִי׳ זוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה, וְהַחֲזֵירִין לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל.
משנה:מותר לשתול ירקות מתחת לאשרהבעונת הגשמים, שכן הירקות אינם נהנים מצלה; אדרבה, עלוות העץ מונעת מן הירקות לקבל השקיה נאותה מן הגשם. אבל אין לשתול ירקות מתחת לאשרהבקיץ, שכן הצל מועיל להם. וחסה אין לשתול שם כלל, לא בקיץ ולא בעונת הגשמים, מפני שהצל מועיל תמיד לחסה. רבי יוסי אומר: אין לשתול ירקות מתחת לאשרהאפילו בעונת הגשמים, מפני שעלוות העץ [שהנבייה] נושרת עליהם ומשמשת להם כדשן.
גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם — אָסוּר, וְרַבָּנַן אָמְרִי: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם — מוּתָּר?
גמרא: המשנה מתעדת מחלוקת בין רבי יוסי לחכמים בנוגע לנטיעה מתחת לאשרה בעונת הגשמים, כאשר הירקות מופרים מן העלווה האסורה שנשרה מן העץ. מאחר שהצמח מופרה גם מן החומרים המזינים המותרים של הקרקע, צמיחת הצמח נגרמת הן ממקורות אסורים והן ממקורות מותרים. לפיכך, הגמרא שואלת: האם יש לומר שרבי יוסי סבור שכאשר גם זה וזה גורמים לו, כלומר, כאשר גם דברים מותרים וגם דברים אסורים תורמים לתוצאה, התוצאה אסורה, ולכן הוא סבור שאסור לנטוע מתחת לאשרה בעונת הגשמים; והחכמים אומרים שכאשר גם זה וזה גורמים לתוצאה, התוצאה מותרת?
הָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דִּתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם. אָמְרוּ לוֹ: אַף הִיא נַעֲשָׂה זֶבֶל, וְנֶאֱמַר: ״לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״.
האם לא שמענו שהם פסקו להפך? כפי שלמדנו במשנה (מג ע"ב): רבי יוסי אומר: כאשר אדם נתקל בעבודה זרה, עליו לטחון את העבודה הזרה ולהשליך את האבק לרוח או להטיל אותו לים. החכמים אמרו לו: מה התועלת בכך? גם זה נותן ליהודי הנאה מן העבודה הזרה, שכן היא נעשית דשן לשדותיו, והרי כל הנאה אסורה, שכן נאמר: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג:יח).
קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי!
הסתירה בין האמירה של החכמים באותה משנה לבין האמירה של החכמים במשנה כאן היא קשה, והסתירה בין האמירה של רבי יוסי באותה משנה לבין האמירה של רבי יוסי כאן היא קשה.
בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי לָא קַשְׁיָא: הָתָם, דְּקָאָזֵיל לְאִיבּוּד — מַתִּיר, הָכָא, דְּלָא קָאָזֵיל לְאִיבּוּד — אָסוּר.
הגמרא מסבירה: מובן, הסתירה בין אמירה אחת של רבי יוסי לבין האמירה האחרת של רבי יוסי היא אינה קשה. ניתן ליישבה כך: שם, במשנה הקודמת, כיוון שהעבודה הזרה הטחונה מפוזרת ועתידה להיות אבודה לגמרי, רבי יוסי מתיר להפיק הנאה מן הזבל. לעומת זאת, במשנה כאן, שבה העלים שנשרו אינם עתידים ללכת לאיבוד במהירות כזו, שכן הם נופלים יחד על גבי הירקות ומספקים הנאה ישירה כדשן, הפקת הנאה מהם אסורה.
אֶלָּא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן קַשְׁיָא, אֵיפוֹךְ.
אולם הסתירה בין אמירה אחת של החכמים לבין האמירה האחרת של החכמים היא קשה. לפיכך, הגמרא מסיקה: הפוך את ייחוס האמירות, כך שהמשנה מלמדת שהחכמים הם הסבורים שאסור לנטוע תחת אשרה בעונת הגשמים, ואילו רבי יוסי סבור שמותר.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא תֵּיפוֹךְ, דְּרַבִּי יוֹסֵי כִּדְשַׁנִּין, דְּרַבָּנַן כִּדְאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: מָה שֶׁמַּשְׁבִּיחַ בָּעוֹר — פּוֹגֵם בַּבָּשָׂר.
ואם תרצה, אמור במקום זאת: אל תהפוך את האמירות. את הסתירה בין האמירות של רבי יוסי ניתן ליישב כפי שענינו קודם לכן. את הסתירה בין האמירות של החכמים ניתן ליישב בהתאם למה שאומר רב מרי בריה דרב כהנא לגבי קורבן בהמה שנפסל להקרבה. ההלכה היא שבהמה זו נמכרת והכספים מוקדשים לבדק הבית. אין לפשוט את העור של הבהמה בשלמותו, אף על פי שהדבר היה מייקר את העור יותר מאשר אילו היה נחתך לחתיכות. רב מרי בריה דרב כהנא מסביר שהטעם לכך הוא שהשווי שמתווסף ביחס לעור מתקזז כנגד הנזק הנגרם לבשר. תהליך הפשטת העור מפחית את ערך בשר הבהמה; לכן אין רווח כספי כולל לבדק הבית.
הָכָא נָמֵי, מָה שֶׁמַּשְׁבִּיחַ בַּנְּבִיָּה, פּוֹגֵם בַּצֵּל.
גם כאן, הערך שמשתבח ביחס לירקות הנטועים על ידי העלווה של העץ מתקזז כנגד הנזק הנגרם על ידי הצל שלו. לכן, מאחר שאין תועלת כוללת המופקת מן האשרה, החכמים מתירים לנטוע מתחתיה בחורף.
וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי זֶה וָזֶה גּוֹרֵם אָסוּר? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל עׇרְלָה, וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עׇרְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי שֶׁאִם נָטַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב — מוּתָּר.
הגמרא שואלת: והאם רבי יוסי סבור שכאשר זה וזה גורם לו, כלומר, כאשר גם דבר מותר וגם דבר אסור תורמים לתוצאה, התוצאה אסורה? והלא שנינו במשנה (Orla 1:9) שרבי יוסי אומר: מותר לנטוע ייחור של עץ orla, כלומר, עץ בתוך שלוש השנים הראשונות לאחר נטיעתו, למרות האיסור לאכול או ליהנות מפריו; אבל אין נוטעים אגוז של orla, מפני שהוא פרי. ורב יהודה אומר שרב אומר: רבי יוסי מודה שאם נטע אדם אגוז של orla, או השיק ייחור של עץ orla בקרקע, או הרכיב עץ orla, מותר להפיק הנאה ממה שצומח כתוצאה מכך. לכאורה, הטעם הוא שהצמיחה נגרמת הן על ידי גורם אסור, אגוז ה־orla, והן על ידי גורם מותר, חומרי ההזנה של הקרקע.
וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי
הגמרא מוסיפה: וגם זה שאומר רב יהודה שאומר רב נשנה גם בברייתא: רבי יוסי מודה
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria