רבי עקיבא אמר לו: והלא כבר נאמר: "ואבד תאבדון" (דברים י״ב:ב׳)? דבר זה כולל בבירור עקירת כל זכר לעבודה זרה. אם כן, מה פירוש הדבר כאשר הפסוק אומר: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"? מכאן שזו מצווה לתת לו כינוי.

אפשר היה לחשוב שאפשר לתת לו כינוי חיובי. הגמרא מקשה: האם יעלה על דעתך שאפשר לתת לעבודה זרה כינוי חיובי? אלא, כוונת הברייתא היא שאפשר היה לחשוב שהכוונה היא לכינוי שהוא לא חיובי ולא שלילי. לכן, הפסוק קובע: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ; כִּי חֵרֶם הוּא" (דברים ז:כו). פסוק זה מצביע בבירור על כך שהכינוי צריך להיות שלילי.

כיצד כך? לאיזה סוג של כינוי זה מתייחס? אם עובדי האלילים היו קוראים לבית הפולחן שלהם בית ההגבהה [beit galya], יש לקרוא לו בית החפירה [beit karya]. אם הם קוראים לו העין הרואה־כול [ein kol], יש לקרוא לו עין הקוץ [ein kotz].

התנא שדקלם משניות וברייתות בבית המדרש לימד ברייתא לפני רב ששת: בנוגע להלכה במקרה של הגויים העובדים את ההרים והגבעות, ההרים והגבעות מותרים, אך עובדיהם נענשים בעריפת ראש בחרב. אך בנוגע לגויים העובדים צמחים וירקות, הצמחים והירקות אסורים ועובדיהם נענשים בעריפת ראש בחרב.

רב ששת אמר לו: מיהו התנא שאמר לך זאת? זה חייב להיות רבי יוסי, בנו של רבי יהודה, שאומר כי עץ שאדם נטע ולאחר מכן עבדו אותו אסור.

הגמרא שואלת: אבל מדוע שלא נפרש את הברייתא כמתייחסת לעץ שאדם נטע מלכתחילה לשם עבודה זרה, ואז הפסיקה תהיה תואמת גם את דעת חכמים? הגמרא משיבה: דבר זה לא יעלה על דעתך, שכן הברייתא מלמדת את המקרה של צמחים וירקות כדומה למקרה של הר. לכן ניתן להסיק כי כשם שלגבי הר, מדובר במקרה שבו לא נטעו אותו מלכתחילה לשם כך, שהרי הרים אינם ניטעים בידי אדם, כך גם זה המקרה של צמחים וירקות הוא מקרה שבו לא נטעו אותם מלכתחילה לשם כך.

§ נאמר: ההלכה במקרה שבו גוי עובד סלעים שנתקו מעצמם מהר נתונה למחלוקת בין בני רבי חייא מצד אחד ורבי יוחנן מצד אחר. צד אחד אומר: הם אסורים, וצד אחד אומר: הם מותרים. הגמרא שואלת: מה טעמו של מי שאומר שהם מותרים? הגמרא משיבה: מעמדם של האבנים שנתקו עדיין הוא כמו מעמדו של ההר עצמו. כשם שבמקרה של הר, הוא אינו תוצר של מעשה אדם, ולכן מותר ליהנות ממנו אף לאחר שנעבד, כך גם, סלעים אלה, שהם אינם תוצר של מעשה אדם, מותרים.

הגמרא מעלה קושיה: מה מיוחד בהר? הוא מיוחד בכך שהוא מחובר לקרקע. ייתכן שזו הסיבה להקלה לגביו, ודבר זה אינו חל על סלעים. הגמרא משיבה: המקרה של בעל חיים שנעבד יכול להוכיח שאין זה רלוונטי, שכן מותר להפיק הנאה מבעל חיים שנעבד אף על פי שאינו מחובר לקרקע.

הגמרא מגינה על קושייתה: מה מיוחד בבעל חיים? הוא מיוחד בכך שהוא יצור חי, בעל חיות. ייתכן שזו הסיבה להקלה לגביו, ודבר זה אינו חל על סלעים. הגמרא משיבה: המקרה של הר יכול להוכיח שאין זה רלוונטי, שכן מותר להפיק הנאה מהר שנעבד, אף על פי שאינו יצור חי.

וההיקש חזר לנקודת המוצא שלו, ואת ההלכה ניתן להסיק משילוב של שני המקורות: הצד השווה בזה המקרה, של הר, אינו כצד השווה בזה המקרה, של בהמה, והצד השווה בזה המקרה אינו כצד השווה בזה המקרה; היסוד המשותף להם הוא שאין הם תוצרים של מעשה אדם, ומותר להפיק מהם הנאה. כך גם, בכל מקרה של חפצים נעבדים שאינם תוצר של מעשה אדם, ובכלל זה סלעים, הם מותרים.

הגמרא מקשה: מה מיוחד בצד השווה שבין המקרה של הר לבין זה של בעל חיים, המונע מלהשתמש בו כפרדיגמה למקרים אחרים? חפצים נעבדים אלה מיוחדים בכך שלא שונו מצורתם הטבעית. אולי משום כך מעמדם נותר ללא שינוי. לעומת זאת, סלע שניתק ממקומו הוזז ממקומו המקורי.

אלא, ההלכה שסלע שניתק מן ההר עדיין מותר לאחר שנעבד נלמדת מן המקרה של בעל חיים בעל מום ומן המקרה של הר, ששניהם מותרים לאחר שנעבדו. הצד הבולט של הר, בכך שהוא חפץ שלא השתנה ומחובר לקרקע, נענה על ידי המקרה של בעל חיים בעל מום, והצד הבולט של בעל חיים בעל מום, בכך שהוא יצור חי, נענה על ידי המקרה של הר. לכן, ניתן ללמוד מן הצד השווה שבשני המקרים, שכשם ששני אלה אינם תוצרים של מעורבות אנושית ואינם נאסרים על ידי פולחן, כך גם סלע שניתק אינו נאסר על ידי פולחן.

לחלופין, ניתן לגזור את ההלכה מן המקרה של בעל חיים תמים ומן המקרה של עץ יבש, ששניהם מותרים לאחר שנעבדו. הצד הבולט של בעל חיים תמים, בכך שלא חל בו שינוי והוא יצור חי, נענה על ידי המקרה של עץ יבש; והצד הבולט של עץ יבש, בכך שהוא מחובר לקרקע, נענה על ידי המקרה של בעל חיים תמים.

הגמרא שואלת: ומה טעמו של מי שסבור שאבנים גדולות שנעבדו אסורות? הגמרא משיבה: לפי אותה דעה, הדבר בא ללמד הלכה זו: שנאמר: "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו; שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו; כי חרם הוא" (דברים ז:כו). פסוק זה מלמד שאף על פי שבאופן עקרוני אפשר ללמוד, בדרך של היקש שכלי, להתיר את האבנים, אל תלמד הלכה זו.

הגמרא הציגה את המקרה של סלע שהתנתק באופן טבעי מהר כעניין הנתון במחלוקת בין בניו של רבי חייא לבין רבי יוחנן, אך לא פירטה מי מחזיק באיזו דעה. הגמרא מציעה: ניתן להסיק שבניו של רבי חייא הם הסבורים שהדבר מותר, שכן חזקיה, בנו של רבי חייא, מעלה דילמה: אם אדם העמיד ביצה כדי להשתחוות לה כעבודה זרה, מהי ההלכה? האם אם כן אסור להפיק הנאה מן הביצה?

הגמרא מסבירה את ההוכחה: עולה על דעתך שדילמה זו מתייחסת למקרה שבו אדם העמיד ביצה כדי להשתחוות לה, והוא לאחר מכן השתחווה לה. והוא מעלה דילמה באשר להאם העמדה זו של הביצה היא נחשבת מעשה משמעותי של מעורבות אנושית ההופך את הביצה לאסורה כחפץ של עבודה זרה, או שמא אין היא נחשבת מעשה משמעותי של מעורבות אנושית. אבל אילו לא העמיד את הביצה, לא הייתה כל דילמה, שכן ברור שהיא לא הייתה נעשית אסורה. בהתאם לכך, אפשר להסיק מן הדילמה הזו שבני רבי חייא הם אלה שסבורים שהסלע מותר, שכן אין הוא תוצר של מעורבות אנושית.

הגמרא דוחה הוכחה זו: לא, למעשה אומר לך שאולי בני רבי חייא סבורים שהסלע שניתק אסור לאחר שנעבד, והם סבורים בדומה שבמקרה זה של הביצה, אם השתחווה לה, אף אם לא העמידה, הביצה ודאי אסורה. והדילמה היא כדלקמן: כאן אנו עוסקים במקרה שבו הוא העמיד את הביצה כדי להשתחוות לה, אך הוא בסופו של דבר לא השתחווה לה. הספק של חזקיה היה האם ייעודו של חפץ כעבודה זרה אוסר אותו אף בלא פולחן ממשי.

הגמרא שואלת: אבל לפי מי הוא מעלה את הדילמה? אם זה לפי מי שאומר שכל חפץ של יהודי שהקדישו לעבודה זרה נאסר מיד, אין מקום לדילמה; הביצה אסורה בבירור. אם זה לפי מי שאומר שחפץ של עבודה זרה אינו נאסר עד שיעבדו אותו בפועל, גם אז אין מקום לדילמה, שכן הביצה לא נעבדה, ולכן היא מותרת.

הגמרא משיבה על ידי ניסוח מחדש של המקרה: לא, אלה אינם המקרים שלגביהם הועלתה הדילמה. יש צורך להעלותה לגבי מקרה שבו אדם העמיד ביצה כדי להשתחוות לה, אך בסופו של דבר הוא לא השתחווה לה, ואז בא גוי והשתחווה לה. לגבי מקרה זה מעלה חזקיה את הדילמה.

קיים עיקרון מבוסס שלפיו אדם אינו יכול לאסור חפץ שאינו שלו. במקרה זה, ניתן לאסור את הביצה רק באמצעות שילוב של כוונתו המוצהרת של הבעלים היהודי ומעשה הפולחן של הגוי. דילמה זו מניחה את מה שרב יהודה אומר ששמואל אומר: במקרה של יהודי שהעמיד לבנה כדי להשתחוות לה, ובא גוי והשתחווה לה, היא אסורה. וחזקיה מעלה את הדילמה הבאה בנוגע למקרה של ביצה: האם זו דווקא לבנה שנאסרת, מפני שהעמדתה היא באופן ברור ניכרת ולכן מהווה אינדיקציה ברורה לכוונה מצד הבעלים היהודי, אבל לגבי ביצה, העמדתה אינה מספיקה כאינדיקציה, ולכן היא מותרת? או שמא אין הבדל, וגם הביצה תהיה אסורה באופן דומה. הגמרא מסיקה: השאלה תעמוד ללא הכרעה.

§ רמי בר חמא מעלה דילמה: במקרה של מי שמשתחווה להר, מהי ההלכה לגבי ההיתר להשתמש באבניו לצורך בניית המזבח במקדש?