לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא בִּדְמוּת אַרְבָּעָה פָּנִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי.
זה אינו כולל את השמש ואת הירח, שכן התורה אוסרת את העשייה רק של דמות של כל ארבע הפנים של בריות המרכבה האלוהית יחד (ראו יחזקאל א:י). כל שאר הדמויות, שאינן בדמות המלאכים המשרתים, מותרות.
אֶלָּא מֵעַתָּה, פַּרְצוּף אָדָם לְחוֹדֵיהּ תִּשְׁתְּרֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: כׇּל הַפַּרְצוּפוֹת מוּתָּרִין, חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם?
הגמרא מעלה קושי: אם כן, יהא מותר לעצב דמות של פני אדם בלבד. מדוע אם כן נשנה בברייתא: דמויות של כל הפנים מותרות, חוץ מפני אדם?
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שְׁמִיעַ לִי, ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ — לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי, אֲבָל שְׁאָר שַׁמָּשִׁין שְׁרֵי.
רב יהודה, בנו של רב יהושע, אמר: שמעתי בדרשה של רבי יהושע שיש טעם אחר לכך שאין לעשות דמות של פני אדם; הפסוק אומר: "לא תעשון איתי [iti]" (שמות כ:כ). ניתן לקרוא זאת כך: לא תעשון אותי [oti]. מאחר שהאדם נברא בצלם אלוהים (ראו בראשית א:כז), אסור ליצור דמות של בן אדם. אבל עשיית דמויות של משרתים אחרים של אלוהים מותרת.
וּשְׁאָר שַׁמָּשִׁין מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ — לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בְּמָרוֹם, כְּגוֹן אוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת!
הגמרא שואלת: והאם מותר ליצור דמויות של משרתים אחרים של האל? והרי לא שנינו בברייתא אחרת שהפסוק: "לא תעשון אתי אלהי כסף" (שמות כ:כ), מתפרש לומר כי לא תעשו דמויות של משרתיי המשמשים לפניי במרום, כגון אופנים, ושרפים, והחיות הקדושות, ומלאכי השרת?
אָמַר אַבָּיֵי: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שַׁמָּשִׁין שֶׁבַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן.
אביי אמר: התורה אוסרת ליצור דמויות של רק אותם משרתים שנמצאים בשמים העליונים, כלומר, המלאכים העליונים ברקיע הגבוה ביותר, אך היא אינה אוסרת ליצור את גרמי השמים, כגון השמש והירח, אף על פי שגם הם מצויים בשמים.
וְשֶׁבְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם״ — לְרַבּוֹת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, ״מִמַּעַל״ — לְרַבּוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת!
הגמרא שואלת: והאם מותר ליצור דמויות של אותם גופים שנמצאים ברקיע התחתון? והרי שנינו בברייתא לגבי הפסוק: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ:ד): הביטוי "אשר בשמים" בא לרבות את השמש, ואת הירח, את הכוכבים, ואת המזלות. המונח "ממעל" בא לרבות את מלאכי השרת. לכאורה, אסור ליצור דמות אפילו של הגופים השמימיים שנמצאים ברקיע התחתון.
כִּי תַּנְיָא הָהִיא, לְעוֹבְדָם.
הגמרא משיבה: כאשר אותהברייתאנשנית, הרי זה בהתייחסות לאיסור של לעבוד אותם. אין איסור ליצור דמות בדמותם.
אִי לְעוֹבְדָם, אֲפִילּוּ שִׁילְשׁוּל קָטָן נָמֵי! אִין הָכִי נָמֵי, וּמִסֵּיפֵיהּ דִּקְרָא נָפְקָא, דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר בָּאָרֶץ״ — לְרַבּוֹת יַמִּים וּנְהָרוֹת הָרִים וּגְבָעוֹת, ״מִתַּחַת״ — לְרַבּוֹת שִׁילְשׁוּל קָטָן.
הגמרא שואלת: אם אותה ברייתא מתייחסת לאיסור של לעבוד אותם, אם כן מדוע היא מזכירה רק גרמי שמים? אסור לעבוד אפילו תולעת קטנה. הגמרא משיבה: כן, אכן כך; ואיסור זה נלמד מן הסיפא של אותו פסוק, כפי שנלמד בברייתא: "אשר בארץ" בא לרבות ימים, ונהרות, הרים וגבעות. המילה "מתחת" באה לרבות תולעת קטנה.
וַעֲשִׂיָּיה גְּרֵידְתָּא מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ — לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם, כְּגוֹן: חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.
הגמרא שואלת: והאם עצם העשייה של דמויות של גרמי השמים מותרת? והרי שנינו בברייתא אחרת שהפסוק: "לא תעשון איתי אלהי כסף" (שמות כ:כ), מתפרש לומר כי לא תעשו דמויות של משרתיי המשמשים לפני במרום, כגון: החמה, והלבנה, הכוכבים, והמזלות. זוהי ראיה שאסור לעשות דמויות של החמה והלבנה. לפיכך, הפתרון שהציע אביי נדחה, והקושי שבתרשים של רבן גמליאל נותר בלתי פתור.
שָׁאנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ.
הגמרא מציעה יישוב חלופי: המקרה של רבן גמליאל שונה, שכן אחרים, כלומר גויים, יצרו את הדמויות הללו עבורו, ואסור ליהודי רק ליצור דמויות כאלה; אין איסור להחזיק אותן ברשותו.
וְהָא רַב יְהוּדָה, דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ, וַאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, סַמִּי עֵינֵיהּ דְּדֵין!
הגמרא שואלת: אבל הרי ישנו המקרה של רב יהודה, שאחרים יצרו עבורו חותם שעליו דמות אדם, ושמואל אמר לרב יהודה, שהיה תלמידו: חריף הדעת [שיננא], השחת את עיניו של זה, כלומר, פגום אותו, שכן אסור אפילו להחזיק ברשותו דמות של בן אדם.
הָתָם בְּחוֹתָמוֹ בּוֹלֵט, וּמִשּׁוּם חֲשָׁדָא, דְּתַנְיָא: טַבַּעַת שֶׁחוֹתָמָהּ בּוֹלֵט — אָסוּר לְהַנִּיחָהּ, וּמוּתָּר לַחְתּוֹם בָּהּ. חוֹתָמָהּ שׁוֹקֵעַ — מוּתָּר לְהַנִּיחָהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹם בָּהּ.
הגמרא משיבה: שם, במקרה של רב יהודה, היה זה חותם בולט, כלומר, הדמות בלטה מן הטבעת, ושמואל אסר זאת משום החשש לחשד שיש ברשותו חפץ של עבודה זרה. כפי שנלמד בברייתא: במקרה של טבעת שחותמה בולט, אסור לענוד אותה על אצבעו משום חשד לעבודה זרה, אבל מותר לחתום חפצים בה. במקרה זה, פעולת החתימה יוצרת דמות שקועה מתחת לפני השטח של החפץ שעליו הוטבע החותם, דבר שאינו אסור. אם חותמה שקוע, מותר לענוד אותה על אצבעו, אבל אסור לחתום חפצים בה, שכן בכך נוצרת דמות בולטת.
וּמִי חָיְישִׁינַן לַחֲשָׁדָא? וְהָא בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא, (דְּאוֹקְמִי) [דְּאוֹקִימוּ] בֵּיהּ אִנְדְּרָטָא, וַהֲווֹ עָיְילִי בֵּיהּ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי וּמְצַלּוּ בְּגַוֵּיהּ, וְלָא חָיְישִׁי לַחֲשָׁדָא! רַבִּים שָׁאנֵי.
הגמרא שואלת: וכי אנו חוששים לעורר חשד בשל השימוש בדמות אדם? והרי מה באשר לאותו בית כנסת שנחרב בארץ ישראל והוקם מחדש בנהרדעא, והעמידו בו פסל של המלך בו? ואף על פי כן, אביו של שמואל ולוי היו נכנסים ומתפללים בו, ולא חששו לעורר חשד. הגמרא משיבה: מוסד ציבורי שונה הוא; אין חושדים את הציבור בכוונות של עבודה זרה. אלא מניחים שהפסל נמצא שם אך ורק לנוי.
וְהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּיָחִיד הֲוָה? כֵּיוָן דְּנָשִׂיא הוּא, שְׁכִיחִי רַבִּים גַּבֵּיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דִּפְרָקִים הֲוַאי.
הגמרא שואלת: אבל האם רבן גמליאל לא היה יחיד? לפי נימוק זה, צורות הירח שלו היו צריכות להיות אסורות, שכן הן היו מעוררות חשד. הגמרא משיבה: מאחר שהוא היה הנשיא, ראש הסנהדרין, אנשי הציבור היו לעיתים קרובות מצויים עמו, ולכן לא היה מקום לחשד. ואם תרצה, אמור שיש תשובה חלופית, והיא שצורות אלו לא היו שלמות; אלא הן היו עשויות מחלקים של צורות שהיה צריך להרכיב. רק צורות שלמות אסורות.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לְהִתְלַמֵּד שָׁאנֵי, דְּתַנְיָא: ״לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת״, אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת.
ואם תרצה, אמור שיש עוד תשובה אחרת: עשיית צורות כדי ללמד את עצמך שונה, כפי שנלמד בברייתא לגבי הפסוק: "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם" (דברים י"ח:ט'): אבל אתה רשאי ללמוד כדי להבין את הדבר בעצמך וללמדו לאחרים. במילים אחרות, מותר לעשות מעשים מסוימים לשם לימוד תורה, שאחרת היו אסורים.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ׳. אֵיזוֹ הֵן מְכוּבָּדִין, וְאֵיזוֹ הֵן מְבוּזִּין?
§ המשנה (42b) מלמדת כי רבן שמעון בן גמליאל אומר: אותן צורות שעל כלים מכובדים אסורות. אותן שעל כלים בזויים מותרות. הגמרא שואלת: אילו כלים נחשבים למכובדים ואילו נחשבים לבזויים?
אָמַר רַב: מְכוּבָּדִין — לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, מְבוּזִּין — לְמַטָּה מִן הַמַּיִם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְבוּזִּין הֵן, אֶלָּא אֵלּוּ הֵן מְכוּבָּדִין — שֶׁעַל הַשֵּׁירִין וְעַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת.
רב אומר: מונחים אלה אינם מייצגים סוגים שונים של כלים, אלא את מיקום הדמות על הכלי. מקום מכובד לדמות של עבודה זרה הוא בצד הכלי מעל למפלס המים או תכולת המזון; מקום מבוזה הוא מתחת למפלס המים. ושמואל אומר: גם אלה וגם אלה מקומות על כלי אכילה הם מבוזים. אלא, אלה הם מקומות מכובדים: על צמידים, או על נזמי אף, או על טבעות.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מְכוּבָּדִין — שֶׁעַל הַשֵּׁירִין, וְעַל הַנְּזָמִים, וְעַל הַטַּבָּעוֹת; מְבוּזִּין — שֶׁעַל הַיּוֹרוֹת, וְעַל הַקּוּמְקְמֹסִין, וְעַל מְחַמֵּי חַמִּים, וְשֶׁעַל הַסְּדִינִין, וְעַל הַמִּטְפָּחוֹת.
הגמרא מעירה: נלמד בברייתא בהתאם לדעתו של שמואל (תוספתא ה:א): מקומות מכובדים לדמויות של עבודה זרה הם על צמידים, או על נזמי אף, או על טבעות. מקומות מבוזים הם על סירים גדולים, או על קומקומים קטנים [hakumkemasin], או על סמוברים, או על סדינים, או על מגבות.
מַתְנִי׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אוֹ מֵטִיל לַיָּם. אָמְרוּ לוֹ: אַף הוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״.
משנה:רבי יוסי אומר: כאשר אדם נתקל בעבודה זרה, עליו לטחון את העבודה הזרה ולהשליך את האבק לרוח או להטיל אותו לים. החכמים אמרו לו: מה התועלת בכך? גם זה נותן ליהודי הנאה מן העבודה הזרה, שכן היא נעשית דשן לגידוליו, והרי כל הנאה אסורה, כפי שנאמר: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (דברים יג:יח).
גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְאֶת חַטַּאתְכֶם
גמרא:שנינו בברייתא (תוספתא ג:טז): רבי יוסי אמר להם: והלא כבר נאמר: "וחטאתך,