אָמַר רַבָּה: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל כְּפָרִים, אֲבָל בְּשֶׁל כְּרַכִּים — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּרִין, מַאי טַעְמָא? לְנוֹי עָבְדִי לְהוּ.
רבה אומר: המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים היא רק לגבי פסלים שמעמידים בכפרים. אבל לגבי אלה שמעמידים בערים, הכול מסכימים שהם מותרים, כלומר שמותר להפיק מהם הנאה. מה הטעם? משום שהם נעשו לנוי ולא לפולחן.
וְדִכְפָרִים, מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר לְנוֹי קָעָבְדִי לְהוּ? דִּכְפָרִים וַדַּאי לְמִיפְלְחִינְהוּ עָבְדִי לְהוּ!
הגמרא שואלת: אבל בנוגע לאלה שהוקמו בכפרים, האם יש מי שאומר שהם נעשו לנוי? אלה שבכפרים בוודאי נעשו לעבודת אלילים. אם כן, כיצד יכולים החכמים לקבוע שפסלים כאלה מותרים?
אֶלָּא אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבָּה: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל כְּרַכִּים, אֲבָל בְּשֶׁל כְּפָרִים — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִים.
הגמרא משיבה: אלא, אם הבחנה כזו נאמרה, זה מה שנאמר: רבה אומר שהמחלוקת בין רבי מאיר לחכמים היא רק לגבי פסלים שמעמידים בערים, שבהן ייתכן שנעשו פשוט למטרות נוי. אבל לגבי אלה שמעמידים בכפרים, הכול מסכימים שהם משמשים לעבודת אלילים ולכן הם אסורים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָן אֲסוּרִין וְכוּ׳. מַקֵּל — שֶׁרוֹדֶה אֶת עַצְמוֹ תַּחַת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ כְּמַקֵּל, צִפּוֹר — שֶׁתּוֹפֵשׂ אֶת עַצְמוֹ תַּחַת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ כְּצִפּוֹר, כַּדּוּר — שֶׁתּוֹפֵשׂ אֶת עַצְמוֹ תַּחַת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ כְּכַדּוּר.
§ המשנה מלמדת: וחכמים אומרים: הפסלים היחידים שהם אסורים הם: כל פסל שיש בידו מטה, או ציפור, או כדור, שכן אלו סימנים שפסל זה מיועד לעבודת אלילים. הגמרא מסבירה שכל אחד מן החפצים הללו מסמל את אלוהותו כביכול של הפסל, ומעיד על שליטתו בעולם: מטה מסמל שלטון, כשם שהאליל שולט כביכול בכל העולם, כלומר, הוא שולט בכל העולם, כדרך שאדם שולט על בהמה במטה. ציפור מסמלת שלטון, כשם שהאליל אוחז כביכול בכל העולם, כלומר, הוא אוחז בכל העולם, כדרך שאדם אוחז בציפור בידו. כדור מסמל שלטון, כשם שהאליל אוחז כביכול בכל העולם, כלומר, הוא אוחז בכל העולם, כדרך שאדם אוחז בכדור בידו.
תָּנָא, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: סַיִיף, עֲטָרָה, וְטַבַּעַת.
החכמים לימדו בתוספתא (6:1) כי הם הוסיפו את הדברים הבאים לרשימת הפריטים שכאשר מוסיפים אותם לפסל, הם מצביעים על כך שעובדים אותו כאליל: חרב בידו, כתר על ראשו, וטבעת על אצבעו.
סַיִיף — מֵעִיקָּרָא סְבוּר לִסְטִים בְּעָלְמָא, וּלְבַסּוֹף סְבוּר שֶׁהוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ תַּחַת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
הגמרא מסבירה מדוע פריטים אלה נחשבו בתחילה לחסרי חשיבות, ולאחר מכן הובנו כמסמלים עבודת אלילים. לגבי פסל המחזיק חרב, החכמים סברו בתחילה שדבר זה רק מציין שזהו פסל של שודד. אך לבסוף הם הסיקו שהוא מסמל את הרעיון שלאליל יש הכוח להרוג את כל העולם כולו, כלומר, להרוג את העולם כולו.
עֲטָרָה — מֵעִיקָּרָא סְבוּר גָּדֵיל כְּלִילֵי בְּעָלְמָא, וּלְבַסּוֹף סְבוּר כַּעֲטָרָה לַכֶּלֶב. טַבַּעַת — מֵעִיקָּרָא סְבוּר אִישְׁתְּיָימָא בְּעָלְמָא, וּלְבַסּוֹף סְבוּר שֶׁחוֹתֵם אֶת עַצְמוֹ תַּחַת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לְמִיתָה.
באשר לכתר, החכמים סברו בתחילה שהוא אינו אלא זר קלוע. אך לבסוף הסיקו שהוא ככתרו של מלך. באשר לטבעת, החכמים סברו בתחילה שזו רק מסמלת נושא טבעת חותם [ishtayema]. אך לבסוף הסיקו כי היא מסמלת את יכולתו המשוערת של האליל לחתום את גורלו תחת כל העולם, כלומר, לחתום את גורלו של העולם כולו למוות.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כּוּ׳. תָּנָא: אֲפִילּוּ צְרוֹר, אֲפִילּוּ קֵיסָם.
§ המשנה מלמדת כי רבן שמעון בן גמליאל אומר: אסור להפיק הנאה אפילו מכל פסל שיש בידו דבר כלשהו. החכמים שנו בברייתא: אסור להפיק הנאה מפסל אפילו אם הוא רק מחזיק אבן, או אפילו ענף קטן.
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: תָּפַשׂ בְּיָדוֹ צוֹאָה, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כּוּלֵּי עָלְמָא זִילוּ בְּאַפֵּיהּ כִּי צוֹאָה, אוֹ דִילְמָא הוּא מִיהוּ דְּזִיל בְּאַפֵּי כּוּלֵּי עָלְמָא כְּצוֹאָה? תֵּיקוּ.
רב אשי מעלה דילמה: אם האליל אוחז צואה בידו, מהי ההלכה? האם הדבר נועד לכבד את הפסל, ומעיד שהוא חפץ של עבודת אלילים? האם נאמר שהפסל אסור, שכן הדבר מעיד כי כל העולם כולו נחות ממנו כצואה, או שמא הדבר מעיד שהאליל עצמו נחות מכל העולם כולו כצואה? הגמרא מסיקה: השאלה תעמוד בלא הכרעה.
מַתְנִי׳ הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים, הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. מָצָא תַּבְנִית יָד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד.
משנה: במקרה של מי שמוצא שברי פסלים שאין לזהותם, הרי אלו מותרים, כלומר, מותר להפיק מהם הנאה. אם מצא חפץ בדמות יד או בדמות רגל, הרי אלו אסורים, שכן חפצים הדומים להם נעבדים.
גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָאֲנַן תְּנַן: שִׁבְרֵי צְלָמִים!
גמרא:שמואל אומר: מותר להפיק הנאה אפילו משברים של חפצים שנראו בשימוש בעבודת אלילים. הגמרא שואלת: והרי למדנו במשנה ששברים של פסלים סתמיים מותרים? מכאן משתמע שאסור להפיק הנאה משברים של אלילים שהיה ידוע שעבדו אותם.
הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְהָא דְּקָתָנֵי שִׁבְרֵי צְלָמִים — מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵא סֵיפָא: מָצָא תַּבְנִית יָד תַּבְנִית רֶגֶל — הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד.
הגמרא משיבה: המשנה מתכוונת ששברי פסלים מותרים, וכך הדין אפילו לגבי שברים של חפצים של עבודת אלילים. ומה ששנינו במשנה: שברי פסלים, אין הכוונה למעט שברי אלילים. אלא לשון זו ננקטה מפני שהמשנה ביקשה ללמד בסיפא: אם אדם מצא חפץ בצורת יד או בצורת רגל, הרי אלו אסורים, אף אם לא ידוע שהם חפצים של עבודת אלילים, שכן חפצים הדומים להם נעבדים. אילו הרישא של המשנה הייתה עוסקת בשברי אלילים, היה משתמע שהסיפא עוסקת דווקא בצורת יד או רגל שהיה ידוע שנעבדה, ושאחרת צורות כאלה לא היו אסורות.
תְּנַן: מָצָא תַּבְנִית יָד תַּבְנִית רֶגֶל — הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ נֶעֱבָד. אַמַּאי?
למדנו במשנה: אם אדם מצא חפץ בצורת יד או בצורת רגל, הרי אלו אסורים, שכן חפצים הדומים להם נעבדים. הגמרא שואלת: מדוע?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria