מַכָּה שֶׁל חָלָל — אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גַּב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה אָמַר רַב: גַּב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל הֲרֵי הֵן כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת.
פגיעה פנימית, אין להתרפא על ידיהם. הגמרא שואלת: מהו ההבדל בין שתי הגרסאות של דברי רבי יוחנן? יש הבדל ביניהן בנוגע למקרה של מי שנפצע בגב היד או בגב הרגל. כפי שאומר רב אדא בר מתנא שרב אומר: פציעות בגב היד ובגב, כלומר בחלק העליון, של הרגל הרי הן כפגיעה פנימית, ומותר לחלל שבת לצורך רפואתן.
אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: כׇּל מַכָּה שֶׁצְּרִיכָה אוֹמֶד, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהַאי אִישָּׁתָא צְמִירְתָּא כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמֵי, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת.
רב זוטרא בר טוביה אומר שרב אומר: לגבי כל פגיעה המצריכה הערכה רפואית כדי לקבוע אם היא קטלנית אם לאו, מותר לחלל את השבת לצורך הטיפול בה. רב שמן בר אבא אומר שרבי יוחנן אומר: וקדחת בוערת דינה כפגיעה פנימית, ולכן מותר לחלל את השבת לצורך הטיפול בה.
מֵהֵיכָן מַכָּה שֶׁל חָלָל? פֵּירֵשׁ רַבִּי אַמֵּי: מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים. בָּעֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כַּכֵּי וְשִׁינֵּי מַאי? כֵּיוָן דַּאֲקוּשֵׁי נִינְהוּ כְּמַכָּה דְּבָרָאֵי דָּמוּ, אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּגַוָּאֵי קָיְימִי, כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמוּ?
הגמרא שואלת: מאיזו נקודה בגוף פצע נחשב לפגיעה פנימית? רבי אמי הסביר: מן השפתיים ולפנים. רבי אליעזר מעלה התלבטות: בנוגע לפגיעות המצויות בחניכיים [kakhei] או בשיניים, מהי ההלכה? האם נאמר שמאחר שהן מצויות בחלקים קשים של הגוף, הרי הן דומות לפגיעות חיצוניות, או שמא נאמר שמאחר שהן מצויות בתוך הפה, הרי הן דומות לפגיעות פנימיות?
אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ. חוֹשֵׁשׁ הוּא דְּלָא, הָא כָּאֵיב לֵיהּ טוּבָא — שַׁפִּיר דָּמֵי. דִּלְמָא תַּנָּא הֵיכָא דְּכָאֵיב לֵיהּ טוּבָא ״חוֹשֵׁשׁ״ נָמֵי קָרֵי לֵיהּ.
אביי אמר: בוא ושמע ראיה ממשנה (שבת קיא ע"א): מי שחושש לכאב בשיניו, לא יגמע חומץ דרכן בשבת לצורכי רפואה, שכן בדרך כלל אסור מדברי חכמים לעשות מעשי רפואה בשבת. אביי מסיק: רק כאשר הוא רק חושש לכאב בשיניו אסור לו לטפל בהן, ומכאן שאם כואב לו מאוד, מותר לבקש טיפול. הגמרא דוחה היסק זה: שמא התנא גם מתאר מצב שבו כואב לאדם מאוד כלשון של חשש בלבד.
תָּא שְׁמַע: רַבִּי יוֹחָנָן חָשׁ בְּצַפְדִּינָא, אֲזַל לְגַבַּהּ דְּהַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, עֲבַדָה חַמְשָׁא וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲמַר לַהּ: לְמָחָר מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ. אִי צְרִיכְנָא מַאי? אֲמַרָה: אִשְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית. אִישְׁתְּבַע לַהּ: ״לֵאלָהָא יִשְׂרָאֵל לָא מְגַלֵּינָא״. גַּלִּיָיהּ לֵיהּ, לִמְחַר נְפַק דַּרְשַׁהּ בְּפִירְקָא.
הגמרא מציעה הוכחה שונה: בוא ושמע את המעשה הבא: רבי יוחנן סבל מן המחלה צפדינא, הפוגעת בשיניים ובחניכיים. הוא הלך אל מטרוניתא נכרייה מסוימת שהייתה מרפאה ידועה. היא הכינה לו תרופה ביום חמישי ושישי. רבי יוחנן אמר לה: מה אעשה מחר, בשבת, כאשר איני יכול לבוא לקחת ממך את התרופה? היא אמרה לו: לא תצטרך אותה. רבי יוחנן שאל אותה: ואם אצטרך אותה, מה אעשה? היא אמרה לו: הישבעי לי שלא תגלה את התרופה, ואומר לך, כדי שתוכל להכינה בעצמך אם תצטרך אותה. רבי יוחנן נשבע לה: לאלוהי היהודים, לא אגלה זאת. היא גילתה לו את התרופה. למחרת רבי יוחנן יצא ולימד זאת ברבים, ובכך גילה את סוד התרופה.
וְהָא אִישְׁתְּבַע לַהּ! ״לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא מְגַלֵּינָא״, אֲבָל לְעַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל מְגַלֵּינָא. וְהָאִיכָּא חִילּוּל הַשֵּׁם! דְּגַלִּי לַהּ מֵעִיקָּרָא.
הגמרא מקשה: אבל רבי יוחנן נשבע לה שלא יגלה את סודה. הגמרא מסבירה שנדרו היה במשמעות: לא אגלה זאת לאלוהי היהודים, ומכאן משתמע: אבל אגלה זאת לעמו, היהודים. הגמרא מקשה: אבל אף על פי כן, האם אין בכך חילול השם, שהרי המטרוניתא סבורה כעת שאדם גדול במעמדו של רבי יוחנן הפר את שבועתו? הגמרא משיבה שהוא גילה זאת לה מלכתחילה. מיד כשגילתה לו את התרופה, הודיע לה שנדרו לא ימנע ממנו לפרסם אותה.
אַלְמָא כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמְיָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שָׁאנֵי צַפְדִּינָא, הוֹאִיל וּמַתְחִיל בְּפֶה וְגוֹמֵר בִּבְנֵי מֵעַיִים.
באשר לסוגיה הנידונה, הגמרא מסיקה: לכאורה, פגיעה המשפיעה על החניכיים דומה לפגיעה פנימית, שכן הותר לרבי יוחנן להכין את התרופה בשבת. רב נחמן בר יצחק אמר: צפדינא שונה, מפני שהיא מתחילה בפה ומסתיימת במעיים, כלומר, המחלה מתפשטת עד שהיא מדביקה את מעיו של האדם, ולכן היא נחשבת לפגיעה פנימית אפילו כאשר היא רק בפה. לפיכך, המעשה הנוגע לרבי יוחנן אינו מהווה ראיה, והספק של רבי אליעזר נותר בלתי מוכרע.
מַאי סִימָנֵיהּ? רָמֵי מִידֵּי בֵּי כַכֵּי, וּמַיְיתֵי דְּמָא מִבֵּי דָרֵי. מִמַּאי הָוֵי? מִקָּרִירֵי קָרִירֵי דְּחִיטֵּי, וּמֵחַמִּימֵי חַמִּימֵי דִּשְׂעָרֵי, וּמִשִּׁיּוּרֵי כָּסָא דְּהַרְסָנָא. מַאי עֲבַדָא לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: מֵי שְׂאוֹר וְשֶׁמֶן זַיִת וָמֶלַח, וּמָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשְׁחָא דַּאֲוָוזָא בְּגַדְפָּא דַאֲוָוזָא.
הגמרא שואלת: מהם התסמינים שלצפדינא? אם אדם מניח דבר מה בין שיניו, דם זב מן השורות של השיניים. ממה היא נגרמת? היא נגרמת מאכילה של מאכלי חיטה קרים מאוד, וממאכלי שעורה חמים מאוד, ומשיירי דג מטוגן [קסא דהרסנא]. במה ריפאה המטרוניתא הנכרית את רבי יוחנן? רבי אחא בר רבא אמר: היו אלה מים שבהם הושרה שאור, שמן זית ומלח. ומר בר רב אשי אמר: היא משחה שומן אווז על חניכיו בנוצת אווז.
אָמַר אַבָּיֵי: אֲנָא עֲבַדִי כּוּלְּהוּ וְלָא אִיתַּסַּאי, עַד דַּאֲמַר לִי הַהוּא טַיָּיעָא: אַיְיתִי קַשְׁיָיתָא דְּזֵיתָא דְּלָא מְלוֹ תִּילְתָּא, וּקְלִנְהוּ אַמָּרָא חַדְתָּא, וְדַבֵּיק (בֵּיהּ) [אַבֵּי] דְּדָרֵיךְ. עֲבַדִי הָכִי וְאִיתַּסַּאי.
אביי אמר: הכנתי את כל התרופות הללו ולא נרפאתי מן המחלה הזאת עד שערבי אחד אמר לי את התרופה לה: קח גרעיני זית שעדיין לא הבשילו לשליש, ושרוף אותם באש על גבי מעדר חדש, והצמד אותם לאורך השורה של החניכיים. עשיתי כך ונרפאתי.
וְרַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מַכָּה שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת — אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן! אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.
§ נאמר לעיל שרבי יוחנן ביקש טיפול רפואי מגוי. הגמרא שואלת: וכיצד יכול היה רבי יוחנן לעשות כן? והרי רבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר: לגבי כל פציעה שבשבילה מחללים את השבת, אין להתרפא על ידי גויים. צפדינא היא מחלה שבשבילה מחללים את השבת, ובכל זאת רבי יוחנן התרפא אצל גוי. הגמרא משיבה: אדם חשוב כגון רבי יוחנן שונה הוא, שכן גויים לא יעזו להורגו.
וְהָא רַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָדָם חָשׁוּב הֲוָה, וּרְמָא לֵיהּ יַעֲקֹב מִינָאָה סַמָּא אַשָּׁקֵיהּ, וְאִי לָא רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דְּלַחֲכוּהּ לְשָׁקֵיהּ, פַּסְקֵיהּ לְשָׁקֵיהּ!
הגמרא מקשה על כך: אבל רבי אבהו היה אדם חשוב, ואף על פי כן יעקב המין הניח על רגלו משחה שהייתה למעשה רעל. ואלמלא רבי אמי ורבי אסי, שליקקו את רגלו כדי להסיר את הרעל, רגלו הייתה צריכה להיכרת. מכאן נראה שיעקב המין ניסה להרוג את רבי אבהו למרות העובדה שרבי אבהו היה אדם חשוב.
דְּרַבִּי יוֹחָנָן רוֹפֵא מוּמְחֶה הֲוָה, דְּרַבִּי אֲבָהוּ נָמֵי רוֹפֵא מוּמְחֶה הֲוָה, שָׁאנֵי רַבִּי אֲבָהוּ דְּמוֹקְמִי בֵּיהּ מִינֵי בְּנַפְשַׁיְיהוּ ״תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים״.
הגמרא מסבירה: המרפאה של רבי יוחנן הייתה רופאה מומחית שלא תסכן את שמה הטוב על ידי פגיעה בו. הגמרא דוחה הסבר זה: אך המרפאה של רבי אבהו הייתה גם היא רופאה מומחית. הגמרא משיבה: המקרה של רבי אבהו שונה, שכן המינים מקיימים בעצמם את הגישה של: "תמות נפשי עם פלשתים" (שופטים טז:ל), כלומר, המינים מוכנים לסכן את חייהם כדי לפגוע ביהודים, בשל המחלוקות הדתיות שלהם. לעומת זאת, גויים לא יסכנו את שמם הטוב למטרה זו, ולכן היה מותר לרבי יוחנן להתרפא אצל המטרונה.
אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי פְּדַעְתָּא סַכַּנְתָּא הִיא, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. מַאי אָסוּתַאּ? לְמִיפְסַק דְּמָא — תַּחְלֵי בְּחַלָּא, לְאַסּוֹקֵי — גִּרְדָּא דְּיַבְלָא וְגִירְדָּא דַּאֲסַנָּא, אוֹ נִיקְרָא מִקִּילְקַלְתָּא.
§ הגמרא מונה סדרה של ייסורים ותרופותיהם. שמואל אמר: חתך זה שנגרם על ידי חרב נחשב לסכנה לחייו של אדם, ומותר לחלל שבת לצורך הטיפול בו. הגמרא שואלת: מהי התרופה לפצע זה? כדי לעצור את הדם הזורם יש לצרוך גרגיר הנחלים שהושרה בחומץ. כדי לגרום לבשר לצמוח מעל החתך, מורחים משחה העשויה משבבי yavla ושבבי סנה קוצני, או משחה העשויה מתולעי האשפה.
אָמַר רַב סָפְרָא: הַאי עִינְבְּתָא פַּרְוַונְקָא דְּמַלְאֲכָא דְמוֹתָא הִיא. מַאי אָסוּתַאּ? טִיגְנָא בְּדוּבְשָׁא, אוֹ כַּרְפְּסָא בְּטִילְיָיא. אַדְּהָכִי וְהָכִי, לַיְתֵי עִינְבְּתָא בַּת מִינַאּ וְנִיגַּנְדַּר (עילוי) [עִילָּוַיהּ], חִיוָּרְתִּי לְחִיוָּרְתִּי וְאוּכַּמְתִּי לְאוּכַּמְתִּי.
רב ספרא אמר: שחינים דמויי ענבים אלה הם המבשרים [parvanka] של מלאך המוות, כלומר, לעיתים קרובות הם קודמים למותו של אדם. הגמרא שואלת: מהי התרופה? התרופה היא או צמח tigna שהושרה בדבש או פטרוזיליה שהושרתה ביין. בינתיים, בזמן שהצמחים מושרים, יש להביא ענב באותו גודל ולשפשף בו את השחין, ענב לבן עבור שחין לבן, וענב שחור עבור שחין שחור.
אָמַר רָבָא: הַאי סִימְטָא פַּרְוַונְקָא דְּאִשָּׁתָא הִיא, מַאי אָסוּתֵאּ? לִמְחֲיֵיהּ שִׁיתִּין אִיתְקוּטְלֵי, וְלִיקְרְעֵיהּ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְהָנֵי מִילֵּי דְּלָא חִיוָּר רֵישֵׁיהּ, אֲבָל חִיוָּר רֵישֵׁיהּ לֵית לַן בַּהּ.
רבא אמר: מורסה זו [סימטא] היא המבשרת של חום. הגמרא שואלת: מה היא התרופה? יש להקיש [איתקותלי] על השחין שישים פעמים באצבעותיו, כלומר, להצמיד אצבעות על השחין, ואחר כך יש לקרוע אותו לאורך ולרוחב. הגמרא מעירה: ואמירה זו נאמרה רק במקרה שבו ראש המורסה לא הלבין, אבל אם ראשה הלבין, אין לנו כל בעיה עמה, כלומר, היא בתהליך החלמה ואינה מהווה כל סכנה.
רַבִּי יַעֲקֹב חָשׁ
הרב יעקב סבל