סָבַר שַׁיּוֹלֵי מְשַׁאֵיל לוֹ, כִּי הֵיכִי דְּמַשְׁאִיל לוֹ מְשַׁאֵיל לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא, וַאֲתָא הָהוּא גַּבְרָא לְאוֹרוֹעֵי נַפְשֵׁיהּ.
הגמרא מסבירה את הטעם להקלה זו: הנכרי חושב לעצמו שהיהודי מבקש ממנו את דעתו, וכשם שהוא שואל אותו, כך הוא גם ישאל אנשים אחרים. והנכרי מוסיף ומסיק שאם היהודי יבין שהנכרי נתן לו עצה רעה, אותו אדם, כלומר הנכרי, יגרום נזק לעצמו בפגיעה במוניטין שלו. לכן מניחים שהנכרי ייתן עצה טובה כדי להימנע מהכתמת המוניטין שלו.
אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סָפֵק חַי סָפֵק מֵת — אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן, וַדַּאי מֵת — מִתְרַפְּאִין מֵהֶן.
§ הגמרא מנתחת מצב שבו ניתן לקבל טיפול רפואי מגויים. רבא אומר שרבי יוחנן אומר, ויש אומרים שהיה זה רב חסדא שאומר שרבי יוחנן אומר: אם יש ספק אם חולה יחיה במחלתו או ימות ממנה, החולה אינו רשאי להתרפא אצל רופאים גויים, מחשש שרופא גוי יהרוג אותו. אבל אם ודאי שהוא ימות ממחלתו אם לא יקבל טיפול רפואי, החולה מתרפא אצלם, שכן ייתכן שרופא גוי יציל אותו.
מֵת? הָאִיכָּא חַיֵּי שָׁעָה! לְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן.
הגמרא מקשה: אפילו אם ודאי שהחולה ימות אם לא יטופל, אף על פי כן, יש ערך לחיי שעה, כלומר, עדיף ליהודי לחיות ככל שמחלתו מאפשרת מאשר להסתכן במוות מוקדם בידי רופא גוי. הגמרא מסבירה: אין אנו חוששים לערכם של חיי שעה כאשר קיימת אפשרות להחלמה קבועה, ולכן עדיף לקבל טיפול רפואי מגוי למרות הסיכון הכרוך בכך.
וּמְנָא תֵּימְרָא דִּלְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן? דִּכְתִיב: ״אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם״, וְהָאִיכָּא חַיֵּי שָׁעָה! אֶלָּא לָאו לְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן.
הגמרא שואלת: ומנין אתה אומר שאין אנו חוששים לערכה של חיי שעה? כפי שנאמר לגבי הדיון שניהלו ארבעה מצורעים שנותרו מחוץ לעיר נצורה: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם; ואם ישבנו פה ומתנו. ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם; אם יחיונו נחיה, ואם ימיתונו ומתנו" (מלכים ב׳ ז:ד). המצורעים הרעבים החליטו להסתכן במוות מוקדם במקום להמתין למות ברעב. הגמרא שואלת בדרך רטורית: והלא יש כאן חיי שעה לאבד, ואם כן היה עדיף למצורעים להישאר במקומם הנוכחי? אלא, האין זה ברור שאין אנו חוששים לערכה של חיי שעה?
מֵיתִיבִי: לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן אָדָם עִם הַמִּינִין, וְאֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִילּוּ לְחַיֵּי שָׁעָה.
הגמרא מעלה קושיה מברייתא: אין אדם רשאי לשאת ולתת עם מינים, ואין מתרפאין מהם אפילו במקרה שבו ברור שללא טיפול רפואי יחווה האדם רק חיי שעה.
מַעֲשֶׂה בְּבֶן דָּמָא בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ, וּבָא יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סְכַנְיָא לְרַפּאוֹתוֹ, וְלֹא הִנִּיחוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר לוֹ: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָחִי! הַנַּח לוֹ וְאֵרָפֵא מִמֶּנּוּ, וַאֲנִי אָבִיא מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מוּתָּר, וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמוֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ וָמֵת.
הברייתא מספרת על מעשה הממחיש נקודה זו. היה מעשה בבן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, שנשכו נחש. ולאחר התקיפה, יעקב איש כפר סכניא, שהיה מין, תלמידו של ישו הנוצרי, בא לרפא אותו, אך רבי ישמעאל לא הניח לו לעשות כן. ובן דמא אמר לו: רבי ישמעאל, אחי, הנח לו לרפא אותי, ואתרפא על ידו. ואביא פסוק מן התורה להוכיח שקבלת טיפול רפואי ממין מותרת במצב זה. אך בן דמא לא הספיק להשלים את הדברים עד שיצאה נשמתו מגופו ומת.
קָרָא עָלָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַשְׁרֶיךָ בֶּן דָּמָא, שֶׁגּוּפְךָ טָהוֹר וְיָצְתָה נִשְׁמָתְךָ בְּטׇהֳרָה, וְלֹא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי חֲבֵירֶיךָ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: ״וּפוֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ״.
רבי ישמעאל אמר עליו: אשריך, בן דמא, שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה, ולא עברת על דברי חבריך, שהיו אומרים את הפסוק: "ופורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י:ח), כלומר, אדם נענש על התעלמות מתקנת החכמים. מעשה זה מלמד שאין מותר לאדם לקבל טיפול רפואי ממין, אפילו אם ברור שללאו יחיה רק זמן קצר.
שָׁאנֵי מִינוּת דְּמָשְׁכָא, דְּאָתֵי לְמִימְּשַׁךְ בָּתְרַיְיהוּ.
הגמרא מסבירה: מינות שונה, שכן היא מושכת. במילים אחרות, אסור לקבל טיפול רפואי ממין, שמא יימשך אחר מינותו. לעומת זאת, מותר לקבל טיפול רפואי מגוי אם ודאי שאדם ימות אם לא יטופל.
אָמַר מָר: לֹא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי חֲבֵירֶיךָ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: ״וּפוֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ״. אִיהוּ נָמֵי חִוְיָא טַרְקֵיהּ! חִוְיָא דְּרַבָּנַן דְּלֵית לֵיהּ אָסוּתָא כְּלָל.
המאסטר אמר לעיל: לא עברת על דברי חבריך, שהיו אומרים את הפסוק: "ופורץ גדר ישכנו נחש." הגמרא שואלת: אבל בן דמא גם הוכש על ידי נחש, עוד לפני הכרזה זו של רבי ישמעאל, ואם כן כיצד אפשר לראותו כבר־מזל? הגמרא מסבירה: הנחש הנזכר בקללת החכמים שונה, שכן אין לו כל רפואה כלל. אף על פי שבן דמא הוכש על ידי נחש, אפשר היה לרפאו.
וּמַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר? ״וְחַי בָּהֶם״ — וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם.
הגמרא שואלת: ומה היה בן דמא אומר? איזה פסוק התכוון להביא כראיה שמותר היה לו להתרפא על ידי מין? הפסוק: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח:ה). מכאן שאדם צריך לחיות במצוותיו של ה', ולא שהוא צריך למות בהן. פסוק זה משמש מקור להלכה שמותר לעבור על איסור כדי להציל חיים.
וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? הָנֵי מִילֵּי בְּצִינְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא — לָא. דְּתַנְיָא: הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאִם אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם ״עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְאַל תֵּהָרֵג״, שֶׁיַּעֲבוֹד וְאַל יֵהָרֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחַי בָּהֶם״ — וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּפַרְהֶסְיָא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי״.
וְמַדּוּעַ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חוֹלֵק עַל בֶּן דָּמָא? הוּא סוֹבֵר שֶׁדָּבָר זֶה חָל רַק בְּצִנְעָה, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָה אֵין אָדָם רַשַּׁאי לַעֲבוֹר עַל אִיסּוּר אֲפִלּוּ כְּדֵי לְהַצִּיל חַיִּים. כְּפִי שֶׁנִּשְׁנָה בְּבָּרַיְיתָא שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיָה אוֹמֵר: מִנַּיִן נִלְמָד שֶׁאִם אוֹמְרִים רוֹדְפִים לְאָדָם: עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְאַתָּה לֹא תֵהָרֵג, שֶׁיַּעֲבוֹד אֶת הָעֲבוֹדָה הַזָּרָה וְלֹא יֵהָרֵג? הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וָחַי בָּהֶם," וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. אֶפְשָׁר הָיִיתִי חוֹשֵׁב שֶׁדָּבָר זֶה חָל אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָה. לְפִיכָךְ הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כב:לב).
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מַכָּה שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל
§ הגמרא בוחנת נסיבות שונות שבהן מותר לאדם לקבל טיפול מגוי. רבה בר בר חנה אומר כי רבי יוחנן אומר: לגבי כל פציעה שבשבילה מחללים את השבת, אין להתרפא על ידי גויים. ויש מי שאומרים כי רבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר: לגבי כל