אֶלָּא בִּתְלָתָא. דִּכְוָותַהּ גַּבֵּי יִשְׂרָאֵל, בִּפְרוּצִים מִי שְׁרֵי? וְהָתְנַן: ״אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַיחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְשֵׁרִים, אֲבָל בִּפְרוּצִים אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה נָמֵי לָא. מַעֲשֶׂה הָיָה וְהוֹצִיאוּהָ עֲשָׂרָה בְּמִטָּה!
אלא, המשנה עוסקת במקרה שבו אישה מתייחדת עם שלושה גויים. הגמרא שואלת: האם זה מותר במצב המקביל כשמדובר ביהודים שטבועים בעריות? והרי למדנו במשנה (קידושין פ ע"ב): אבל אישה אחת רשאית להתייחד עם שני אנשים; ורב יהודה אומר ששמואל אומר: הם שנו הלכה זו רק ביחס לאנשים בעלי מידות הגונות; אבל ביחס לאלה השטבועים בעריות, היא אינה רשאית להתייחד אפילו עם עשרה אנשים. היה מעשה שבו עשרה אנשים נשאו אישה אל מחוץ לעיר על גבי מיטה, כאילו הייתה מתה, ובעלו אותה.
לָא, צְרִיכָא בְּאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. גּוֹי אֵין אִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ, אֲבָל יִשְׂרָאֵל אִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ.
הגמרא משיבה: לא, פסיקת המשנה כאן נצרכת במקרה שבו אשתו של הנכרי עמו. ההבדל בין שתי הפסיקות הוא שבמקרה של נכרי, מניחים כי אשתו אינה משמרת אותו מלחטוא עם אחרת, אבל לגבי יהודי, אשתו משמרת אותו מלחטוא עם אחרת.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שְׁפִיכוּת דָּמִים! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בְּאִשָּׁה חֲשׁוּבָה עָסְקִינַן, דְּמִירַתְתִי מִינַּהּ. רַב אִידִי אָמַר: אִשָּׁה כְּלֵי זַיְינָהּ עָלֶיהָ.
§ המשנה מלמדת שאישה אינה רשאית להתייחד עם גוי, בשל החשש שהם עלולים לקיים יחסי מין אסורים. הגמרא מקשה: ונלמד שאישה אינה רשאית להתייחד עם גוי בשל החשש לשפיכות דמים. הגמרא מביאה שתי תשובות. רבי ירמיה אומר: אנו עוסקים באישה חשובה, שגויים לא יהרגוה, שכן הם יראים ממעמדה. ואף על פי כן, יש חשש בנוגע ליחסי מין אסורים. רב אידי בר אבין אומר: אישה נושאת את כלי זינה עליה. כלומר, אין צורך לחשוש שאישה תיהרג בידי גויים; אלא עצם העובדה שהיא אישה מגינה עליה, שכן קרוב לוודאי שיאנסו אותה ולא יהרגוה.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: אִשָּׁה חֲשׁוּבָה בֵּין אֲנָשִׁים, וְשֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּבָה בֵּין הַנָּשִׁים.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין שתי התשובות הללו? הגמרא משיבה: ההבדל ביניהן הוא בנוגע לאישה שהיא נכבדה בין הגברים בשל מעמדה הפוליטי, אך אינה נכבדה בין הנשים, כלומר, היא אינה מושכת. לפי רבי ירמיה, אין חשש שהיא תיהרג, שכן היא נכבדה, וגם אין חשש שהם יקיימו יחסי מין אסורים. לכן, יהיה מותר לה להתייחד עמהם. לעומת זאת, מאחר שרב אידי בר אבין ניסח את הסברו בלשון כללית, נראה בעליל שהוא סבור שהחשש ליחסי מין אסורים חל תמיד, בלי קשר למראה האישה.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין: הָאִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁהַשָּׁלוֹם עִמָּהּ, לֹא תִּתְיַיחֵד עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת.
הגמרא מציינת כי נלמד בברייתא בהתאם ל דעתו של רב אידי בר אבין: לגבי אישה, אף על פי שההגנה שלה מלווה אותה, כלומר, היא אינה בסכנה להיהרג, אסור לה להתייחד עם גויים מפני שהם חשודים על קיום יחסי מין אסורים.
לֹא יִתְיַיחֵד אָדָם עִמָּהֶן. תָּנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ גּוֹי בַּדֶּרֶךְ — טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: בְּסַיִיף — טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ, בְּמַקֵּל — טוֹפְלוֹ לִשְׂמֹאלוֹ.
§ המשנה מוסיפה ללמד כי אדם אינו רשאי להתייחד עם גויים, מפני שהם חשודים על שפיכות דמים. שנו חכמים: יהודי שפוגש גוי בדרך וממשיך במסעו עמו צריך להעמיד את הגוי לימינו, כדי שידו החזקה של היהודי תהיה קרובה ביותר אל הגוי, וכך יוכל להגן על עצמו מפני התקפה אפשרית. רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, אומר: אם הגוי חמוש בחרב, היהודי מעמידו לימינו, מפני שלהב נישא בדרך כלל בצד שמאל של האדם. אבל אם הגוי חמוש במקל, על היהודי להוליכו לשמאלו, שכן מקל נישא בדרך כלל ביד ימין. בהליכה באותו צד שבו נמצא נשקו של הגוי, היהודי יכול למנוע ממנו בצורה הטובה ביותר לשלוף אותו.
הָיוּ עוֹלִין בְּמַעֲלֶה אוֹ יוֹרְדִין בִּירִידָה, לֹא יְהֵא יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה וְגוֹי לְמַעְלָה, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְגוֹי לְמַטָּה, וְאַל יָשׁוּחַ לְפָנָיו, שֶׁמָּא יָרוֹץ אֶת גּוּלְגׇּלְתּוֹ.
הגמרא ממשיכה: אם היהודי והגוי היו עולים במעלה או יורדים במורד, אל יהיה היהודי ממוקם למטה בעוד שהגוי נמצא למעלה, כדי שלא תהיה לגוי עדיפות של גובה אם יחליט לתקוף. אלא, היהודי צריך להיות למעלה בעוד שהגוי נמצא למטה. והיהודי לא יתכופף לפניו , שמא הגוי יבקע את גולגולתו.
שְׁאָלוֹ לְהֵיכָן הוֹלֵךְ — יַרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ לְעֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב: ״עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה״,
יתר על כן, אם הגוי שואל אותו להיכן הוא הולך, על היהודי להאריך את הדרך כאשר הוא מציין לו את יעדו, כלומר, עליו לטעון שהוא נוסע למקום שמעבר ליעדו האמיתי, כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע. כפי שנכתב שיעקב אמר לעשו: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (בראשית ל״ג:י״ד).
וּכְתִיב: ״וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה״.
הגמרא ממשיכה: וכתוב לאחר מכן: "ויעקב נסע סוכותה, ויבן לו בית" (בראשית ל"ג:י"ז). במקום לפגוש את עשו בשעיר, יעקב נסע אל המקום הקרוב יותר, סוכות. אמירה לגוי שאדם נוסע ליעד רחוק יותר עשויה לגרום לגוי לדחות את התקפתו, בשל ההנחה שיש לו פרק זמן ארוך יותר לתכנן ולבצע אותה. כתוצאה מן העיכוב, ליהודי יש סיכוי טוב יותר להגיע בבטחה אל יעדו האמיתי.
מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לִכְזִיב, פָּגְעוּ בָּהֶן לִיסְטִים, אָמְרוּ לָהֶן: לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים? אָמְרוּ לָהֶן: לְעַכּוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִכְזִיב, פֵּירְשׁוּ. אָמְרוּ לָהֶן: תַּלְמִידֵי מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לָהֶן: תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לָהֶן: אַשְׁרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו שֶׁלֹּא פָּגַע בָּהֶן אָדָם רַע מֵעוֹלָם.
הגמרא ממחישה רעיון זה באמצעות סיפור רלוונטי. מעשה אירע שבו היו מעורבים כמה תלמידים של רבי עקיבא שהיו נוסעים לכזיב. בדרך, פגשו בהם שודדים ואמרו להם: להיכן אתם הולכים? תלמידיו של רבי עקיבא אמרו להם: לעכו. כאשר הגיעו לכזיב, תלמידיו של רבי עקיבא נפרדו מן השודדים. בשלב זה השודדים אמרו להם: תלמידיו של מי אתם? התלמידים אמרו לשודדים: אנו תלמידיו של רבי עקיבא. השודדים אמרו להם: אשרי רבי עקיבא ותלמידיו, שמעולם לא נפגעו מאדם רע. השודדים התרשמו מן החכמה שהתלמידים הפגינו בהימנעות מפגיעה.
רַב מְנַשֶּׁה הֲוָה אָזֵל
הגמרא מספרת על מקרה נוסף: רב מנשה היה נוסע
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria