דְּלָא לִיפַּלּוּג לִישָּׁנֵי. ״עַל פַּלְגֵי מַיִם״. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו — שְׁלִישׁ בַּמִּקְרָא, שְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה, שְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד.
הוא לא יתבלבל מן הגרסאות השונות של אותן אמירות שהוא שומע מכל מורה, שכן לא תהיה לו גרסה סמכותית ברורה ממקור אחד. הגמרא ממשיכה לדון בפסוק שהובא לעיל: "ועל פלגי [palgei] מים" (תהילים א:ג). רבי תנחום בר חנילאי אומר: מאחר שהשורש פה, למד, גימל יכול להתייחס גם לחלוקה, הפסוק מתפרש כך: לעולם ישלש אדם את שנותיו, כך: שליש לתורה, שליש למשנה ושליש לתלמוד.
מִי יָדַע אִינִישׁ כַּמָּה חָיֵי? כִּי קָאָמְרִינַן — בְּיוֹמֵי.
הגמרא שואלת: כיצד יכול אדם לחלק את חייו בדרך זו? וכי אדם יודע את אורך חייו, כדי שיוכל לחשב כמה יהיה שליש? הגמרא משיבה: כאשר אמרנו שאדם צריך לחלק את זמנו לשלישים, הכוונה הייתה ביחס ל ימיו, כלומר, עליו להקדיש שליש מכל יום לתורה, למשנה ולתלמוד, בהתאמה.
״אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ״, אָמַר רָבָא: אִם ״פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ״ — ״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״, וְאִם לָאו — עַל הַלּוֹמֵד וְעַל הַמְלַמֵּד עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם וְגוֹ׳״.
הגמרא דנה בהמשך הפסוק שהובא לעיל: "אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא ייבול" (תהילים א:ג). רבא אומר: אם אדם נותן פרי בעתו, כלומר, אם הוא פועל בהתאם למצוות התורה שהוא לומד, אז עלהו לא ייבול, שכן התורה תקיים אותו. אבל אם אדם אינו לומד מתוך כוונה שלימודו יביא לידי מעשה, אז לגבי הן מי שלומד והן לגבי מי שמלמד, הפסוק אומר עליהם: "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח" (תהילים א:ד).
אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה״ — זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה, ״וַעֲצֻמִים כׇּל הֲרוּגֶיהָ״ — זֶה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה.
רבי אבא אומר כי רב הונא אומר כי רב אומר: מה פירוש מה שנכתב: "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" (משלי ז:כו)? זה מתייחס אל תלמיד שעדיין לא הגיע לדרגה שבה הוא יכול לפסוק הלכה, אך למרות זאת הוא כבר פוסק. הוא דומה לעובר שיצא מן הרחם לפני זמנו, שכן המילה hippila משמעה גם להפיל. "ועצומים כל הרוגיה"; זה מתייחס אל תלמיד שהגיע לדרגה שבה הוא יכול לפסוק הלכה, המכונה כאן "עצומים", אך הוא אינו פוסק, ובהימנעותו מללמד את מה שהוא יודע הוא מונע מן הרבים ללמוד תורה כראוי.
וְעַד כַּמָּה? עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין. וְהָא רָבָא אוֹרִי! הָתָם בְּשָׁוִין.
ועד מתי חכם נחשב צעיר מדי כדי לפסוק הלכה? הוא נחשב צעיר עד גיל ארבעים שנה. הגמרא שואלת: והרי רבא פסק הלכות לפני גיל זה? הגמרא משיבה: שם הדבר מותר, שכן במקרהו של רבא הם שווים, כלומר, אם אדם הגיע לרמת ידיעה השקולה לזו של החכם המובהק בעירו, מותר לו לפסוק אף לפני שהגיע לגיל ארבעים.
״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״, אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר אַבָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: שֶׁאֲפִילּוּ שִׂיחַת חוּלִּין שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה תַּלְמוּד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״.
הגמרא מביאה דיון נוסף בנוגע לפסוק האמור לעיל: "ועלהו לא יבול" (תהילים א:ג). רב אחא בר אדא אומר שרב אומר, ויש אומרים שהיה זה רב אחא בר אבא שאומר שרב המנונא אומר שרב אומר: צריך אדם לדעת שאפילו השיחה הרגילה של תלמידי חכמים טעונה עיון, שנאמר: "ועלהו לא יבול". דבר זה מלמד שאפילו שיחתו הרגילה של תלמיד חכם, הדומה לעלי העץ, יש לה חשיבות רבה כמו הפרי עצמו של העץ.
״וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים — כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה נְכָסָיו מַצְלִיחִין לוֹ. כָּתוּב בַּתּוֹרָה — דִּכְתִיב: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן״.
הפסוק ממשיך: "וכל אשר יעשה יצליח." רבי יהושע בן לוי אומר: דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים: לגבי כל העוסק בתורה לימוד, נכסיו וענייניו יצליחו. כך כתוב בתורה, שנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דברים כט:ח).
שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים — דִּכְתִיב: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה [הַזֶּה] מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל״. מְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים — דִּכְתִיב: ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״.
הדבר נשנה בנביאים, כפי שנאמר: "ספר התורה הזה לא ימוש מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו; כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל" (יהושע א:ח). ונאמר בשלישית בכתובים, כפי שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו, ועלהו לא יבול; וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א:ב–ג).
מַכְרִיז רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מַאן בָּעֵי חַיֵּי? (כנוף) [אִיכְּנוּף] וַאֲתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא לְגַבֵּיהּ, אָמְרִי לֵיהּ: הַב לַן חַיֵּי! אֲמַר לְהוּ: ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וְגוֹ׳ נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹ׳״.
הגמרא מספרת כי רבי אלכסנדרי היה מכריז ברבים, כדרכו של רוכל המוכר סחורה: מי חפץ חיים? מי חפץ חיים? הכול התקבצו סביבו כדי לקנות ממנו, ואמרו לו: תן לנו חיים! אמר להם את הפסוק הבא: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב בהם? נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים ל"ד:י"ג–י"ד).
״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וְגוֹ׳״, שֶׁמָּא יֹאמַר: נָצַרְתִּי לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, אֵלֵךְ וְאֶתְגָּרֶה בְּשֵׁינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, ואין ״טוֹב״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״.
המזמור ממשיך: "סור מרע ועשה טוב; בקש שלום ורדפהו" (תהילים לד:טו). הגמרא מסבירה: שמא יאמר אדם: שמרתי את לשוני מרע ואת שפתי מדבר מרמה, אלך אפוא ואתענג בשינה. כדי לשלול אפשרות זו, הפסוק קובע: "סור מרע ועשה טוב," כלומר, אין די להימנע מרע, אלא חייבים לעשות טוב באופן פעיל. והמילה טוב אינה משמעה אלא תורה, כפי שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם; תורתי אל תעזובו" (משלי ד:ב).
הִגִּיעַ לַכִּיפָּה מָקוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם בָּנָה — שְׂכָרוֹ מוּתָּר. פְּשִׁיטָא! מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, אֵינָן אֲסוּרִין עַד שִׁיעְבְּדוּ.
§ המשנה מלמדת: מותר לבנות עם גויים בימות קטנות ובתי מרחץ, אך משעה שהוא מגיע לחדר המקומר בבית המרחץ שבו הגויים מציבים חפצים של עבודה זרה, אסור ליהודי להמשיך לבנותו. רבי אלעזר אומר שרבי יוחנן אומר: אם הוא אכן המשיך לבנות את החדר המקומר, שכרו מותר. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? הרי חדרים מקומרים כאלה הם רק תשמישי עבודה זרה, ולעניין תשמישי עבודה זרה, בין לדעת רבי ישמעאל ובין לדעת רבי עקיבא, החולקים לעניין הנאה מחפץ עבודה זרה עצמו (51b), הנאה מתשמישי עבודה זרה אינה אסורה עד שיעבדו אותם.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל גּוֹי עַד שֶׁתֵּעָבֵד — שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: שֶׁל גּוֹי אֲסוּרָה מִיָּד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
רבי ירמיה אומר: דבריו של רבי אלעזר נצרכים רק כדי להתיר את שכרו של יהודי שבנה חפץ של עבודה זרה עצמה. הגמרא שואלת: זה מובן היטב לשיטת מי שאומר שחפץ של עבודה זרה של יהודי אסור מיד משעה שנבנה, אבל אין איסור ליהנות מחפץ של עבודה זרה של גוי עד שייעבד בפועל . במקרה זה האליל נבנה עבור גוי, ולכן הפועל רשאי לקבל שכר על עבודתו, שכן האליל מעולם לא נעבד. אבל לשיטת מי שאומר שחפץ של עבודה זרה של גוי גם הוא אסור מיד, מה ניתן לומר?
אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. עֲבוֹדָה זָרָה מַאן קָא גָרֵים לַהּ? גְּמַר מְלָאכָה, וְאֵימַת הָוְיָא גְּמַר מְלָאכָה? בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. מַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן לֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה.
אלא, רבה בר עולא אומר: דבריו של רבי אלעזר, ששכרו של הפועל מותר, נצרכים רק ביחס למכה האחרונה שבה משלים הפועל את מלאכתו. במקרה של חפץ של עבודה זרה, מה גורם לו לשמש לעבודה זרה? זו השלמת המלאכה, ומתי מושגת השלמת המלאכה? היא מושגת במכה האחרונה של הפועל. המכה האחרונה לבדה אין בה שווי של פרוטה אחת, ולכן השכר שהוא מקבל מגיע לו בעת שכל מעשה מלאכה נעשה במשך כל התהליך, ולא כאשר המכה האחרונה משלימה את המלאכה.
אַלְמָא קָסָבַר, יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.
ככל הנראה, רבי אלעזר סבור שהחובה לשלם שכר חלה באופן מתמשך מתחילת התקופה שלשמה נשכר ועד סופה, ולא רק עם השלמת המלאכה. מאחר שלפועל יש זכויות לשכרו בכל שלב של העבודה שבוצעה במשך כל תקופת העבודה, השכר אינו נחשב להנאה שהוא מקבל מעבודה זרה, שכן החפץ מסווג כחפץ של עבודה זרה רק בסוף ממש.
מַתְנִי׳ וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, קַטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּשָׂכָר מוּתָּר. אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מוֹכֵר הוּא עַל מְנָת לָקוֹץ.
משנה:ואין עושים תכשיטים עבור חפץ של עבודה זרה, ודבר זה חל על תכשיטים כגון ענקים [katla’ot], נזמי אף וטבעות. רבי אליעזר אומר: אם עושה אותם תמורת תשלום, הרי זה מותר. המשנה חוזרת לסוגיית מכירת חפצים לנוכרים: אין מוכרים לנוכרי שום דבר המחובר לקרקע, אבל מותר למכור דבר כזה לאחר שניתק מן הקרקע. רבי יהודה אומר: אין צורך לנתק את הדבר מן הקרקע; אלא מותר למוכרו בתנאי שיינתק.
גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא:
גמרא: הגמרא שואלת: מנין דבר זה, שאסור למכור לנכרי כל דבר המחובר לקרקע? רבי יוסי בר חנינא אומר: