Drashot AI Logo
נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה.
החבילה מופרדת.
אוּנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִימוּס אִיגַּיַּיר, שַׁדַּר קֵיסָר גּוּנְדָּא דְּרוֹמָאֵי אַבָּתְרֵיהּ, מַשְׁכִינְהוּ בִּקְרָאֵי, אִיגַּיּוּר. הֲדַר שַׁדַּר גּוּנְדָּא דְּרוֹמָאֵי [אַחֲרִינָא] אַבָּתְרֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: לָא תֵּימְרוּ לֵיהּ וְלָא מִידֵּי.
§ הגמרא מזכירה רומאים נוספים שהתגיירו ליהדות. היא מספרת: אונקלוס בר קלונימוס התגייר ליהדות. הקיסר הרומי שלח פלוגה [גונדה] של חיילים רומאים אחריו כדי לתפוס את אונקלוס ולהביאו אל הקיסר. אונקלוס משך אותם אליו בפסוקים שציטט ולמד עמם, והם התגיירו. לאחר מכן שלח הקיסר פלוגה נוספת של חיילים רומאים אחריו, ואמר להם: אל תאמרו לו דבר, כדי שלא יוכל לשכנע אתכם בטענותיו. החיילים פעלו לפי הוראה זו, ולקחו עמם את אונקלוס.
כִּי הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי, אֲמַר לְהוּ אֵימָא לְכוּ מִילְּתָא בְּעָלְמָא: נִיפְיוֹרָא נָקֵט נוּרָא קַמֵּי אַפִּיפְיוֹרָא, אַפִּיפְיוֹרָא לְדוּכָּסָא, דּוּכָּסָא לְהֶגְמוֹנָא, הַגְמוֹנָא לְקוֹמָא, קוֹמָא מִי נָקֵט נוּרָא מִקַּמֵּי אִינָשֵׁי? אָמְרִי לֵיהּ: לָא. אֲמַר לְהוּ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקַט נוּרָא קַמֵּי יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגוֹ׳״. אִיגַּיּוּר כּוּלְּהוּ.
כשהיו מהלכים, אונקלוס אמר לחבורת החיילים: אומר לכם דבר פשוט: פקיד זוטר [ניפיורא] נושא לפיד לפני פקיד בכיר [אפיפיורא], והפקיד הבכיר נושא לפיד לפני דוכס [דוכסא], דוכס לפני המושל, והמושל לפני השליט [קומא]. וכי השליט נושא לפיד לפני האנשים הפשוטים? החיילים אמרו לאונקלוס: לא. אונקלוס אמר להם: ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא נושא לפיד לפני העם היהודי, כפי שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם" (שמות יג:כא). כולם התגיירו.
הֲדַר שַׁדַּר גּוּנְדָּא אַחֲרִינָא אַבָּתְרֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: לָא תִּשְׁתַּעוּ מִידֵּי בַּהֲדֵיהּ. כִּי נָקְטִי לֵיהּ וְאָזְלִי, חֲזָא מְזוּזְתָּא דְּמַנְּחָא אַפִּתְחָא, אוֹתֵיב יְדֵיהּ עֲלַהּ, וַאֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֵימָא לַן אַתְּ.
הקיסר אז שלח יחידה נוספת של חיילים אחריו, כדי להביא את אונקלוס, ואמר להם: אל תשוחחו עמו כלל. החיילים פעלו לפי הוראה זו, ולקחו עמם את אונקלוס. בשעה שאחזו בו והלכו, אונקלוס ראה מזוזה שהייתה קבועה בפתח. הוא הניח עליה את ידו ואמר לחיילים: מה זה? הם אמרו לו: אתה אמור לנו.
אֲמַר לְהוּ: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹשֵׁב מִבִּפְנִים, וַעֲבָדָיו מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, וְאִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֲבָדָיו מִבִּפְנִים וְהוּא מְשַׁמְּרָן מִבַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם״. אִיגַּיּוּר תּוּ לָא שַׁדַּר בָּתְרֵיהּ.
אונקלוס אמר להם: הנוהג המקובל בכל העולם הוא שמלך בשר ודם יושב בפנים ארמונו, ועבדיו עומדים לשמור, מגינים עליו מבחוץ; אך ביחס לקדוש ברוך הוא, עבדיו, העם היהודי, יושבים בפנים בתיהם והוא שומר עליהם מבחוץ. כפי שנאמר: "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (תהילים קכא:ח). כששמעו זאת, גם אותם חיילים התגיירו ליהדות. לאחר מכן, הקיסר לא שלח עוד חיילים אחריו.
״וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ, שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַל תִּקְרֵי ״גּוֹיִם״ אֶלָּא ״גֵּיִים״, זֶה אַנְטוֹנִינוּס וְרַבִּי, שֶׁלֹּא פָּסְקוּ מֵעַל שׁוּלְחָנָם לֹא חֲזֶרֶת וְלֹא קִישּׁוּת וְלֹא צְנוֹן, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, דְּאָמַר מָר: צְנוֹן מְחַתֵּךְ אוֹכֶל, חֲזֶרֶת מְהַפֵּךְ מַאֲכָל, קִישּׁוּת מַרְחִיב מֵעַיִים.
§ הגמרא חוזרת לדיונה על אנטונינוס: כאשר רבקה, האם הקדמונית, הייתה הרה עם יעקב ועשיו, "ה' אמר לה: שני גיים [גוים] בבטנך" (בראשית כה:כג). רב יהודה אומר שרב אומר: אל תקרא זאת גוים, במשמעות אומות; אלא קרא זאת גיים, במשמעות גדולים וגאים. פסוק זה התקיים בשני אישים בולטים שיצאו מרבקה, אנטונינוס ורבי יהודה הנשיא, ששולחנותיהם, מחמת עושרם, מעולם לא חסרו חסה, ולא קישואים, ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף על פי שמאכלים אלו אינם גדלים כל ימות השנה. הסיבה לכך שהקפידו שדברים אלו יהיו תמיד מצויים על שולחנותיהם היא שהאדון אמר: צנון חותך את המאכל, חסה מהפכת את המאכל, וקישואים מרחיבים את המעיים.
וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן קִישּׁוּאִין? מִפְּנֵי שֶׁקָּשִׁין לְגוּפוֹ שֶׁל אָדָם כַּחֲרָבוֹת! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַבְרְבֵי, הָא בְּזוּטְרֵי.
הגמרא שואלת: והאם לא שנינו בבית מדרשו של רבי ישמעאל: מפני מה נקרא שמן קישואין [kishuin]? מפני שהן קשים [kashim] לגופו של אדם כחרבות. הגמרא משיבה: אין זה קשה. זה שאמרו שהן מזיקות לגוף, נאמר בקישואין גדולים, ואילו אותו מאמר, המבאר מדוע היו מצויים תמיד על שולחנם של רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס, נאמר בקישואין קטנים.
יוֹם הַלֵּידָה וְיוֹם הַמִּיתָה. מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: לָא שְׁנָא מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה, וְלָא שְׁנָא מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה — פָּלְחִי בַּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַלְמָא שְׂרֵיפָה לָאו חוּקָּה הִיא. מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי: שְׂרֵיפָה חוּקָּה הִיא.
§ המשנה מלמדת שלדעת רבי מאיר יום הולדתו של המלך ויום מותו של המלך נחשבים לחגי גויים, ואילו חכמים סבורים שרק מיתה הכוללת שריפה פומבית נחשבת לחג שיש בו עבודת אלילים. הגמרא מעירה: מכאן משתמע שרבי מאיר סבור שאין הבדל אם זו מיתה הכוללת שריפה פומבית, ואין הבדל אם זו מיתה שאינה כוללת שריפה פומבית; בכל מקרה, הם עוסקים בעבודת אלילים באותו מעמד. נמצא אפוא, שרבי מאיר סבור שהשריפה הנעשית במות המלך אינה מנהג של עבודת אלילים, שכן היא אינה סיבת האיסור. הגמרא ממשיכה: מכאן אפשר להסיק שחכמים סבורים שהשריפה בעת מות המלך היא מנהג של עבודת אלילים.
וְהָא תַּנְיָא: שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים, וְלֹא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, וְאִי חוּקָּה הִיא, אֲנַן הֵיכִי שָׂרְפִינַן? וְהָכְתִיב: ״וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵּלֵכוּ״!
הגמרא מעלה קושי: אבל האם לא שנינו בברייתא: שורפים חפצים עם מיתתם של מלכים כביטוי לאבל, ואין זה מדרכי האמורי, אלא מנהג יהודי? ואם זהו מנהג עבודה זרה, כיצד ייתכן שנעשה שריפה פומבית זו? והלא נאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח:ג)?
אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא שְׂרֵיפָה לָאו חוּקָּה הִיא, אֶלָּא חֲשִׁיבוּתָא הִיא, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: רַבִּי מֵאִיר סָבַר — לָא שְׁנָא מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה, וְלָא שְׁנָא מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה — פָּלְחִי בַּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְרַבָּנַן סָבְרִי — מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה חֲשִׁיבָא לְהוּ וּפָלְחִי בַּהּ, וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה לָא חֲשִׁיבָא וְלָא פָּלְחִי בַּהּ.
אלא, הכול מסכימים שהשריפה הציבורית עצמה אינה מנהג עבודה זרה. אלא, היא נעשית בשל החשיבות הגדולה של המלך שנפטר. וכאן, במשנה, נחלקו בכך: רבי מאיר סבור שאין הבדל אם זו מיתה שיש עמה שריפה ציבורית ואין הבדל אם זו מיתה שאין עמה שריפה ציבורית; בשני המקרים, למעשה, הם עוסקים בעבודת אלילים באותו מעמד. וחכמים סבורים שמיתה שיש עמה שריפה ציבורית חשובה לגויים, ולכן הם עוסקים בעבודת אלילים באותו מעמד, אבל מיתה שאין עמה שריפה ציבורית אינה חשובה להם, והם אינם עוסקים בעבודת אלילים באותו מעמד.
גּוּפָא: שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים וְגוֹ׳״, וּכְשֵׁם שֶׁשּׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים, כָּךְ שׂוֹרְפִין עַל הַנְּשִׂיאִים.
משהוזכרה ברייתא זו, הגמרא חוזרת לדון בעניין עצמו. הברייתא מלמדת: שורפים חפצים בשל מותם של מלכים כביטוי לאבל, ואין הדבר כפוף לאיסור חיקוי דרכי האמורי, שכן זהו מנהג יהודי. כפי שנאמר שירמיהו ניבא לצדקיהו מלך יהודה: "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך" (ירמיהו לד:ה). וכשם ששורפים חפצים עם מותם של המלכים, כך גם שורפים חפצים עם מותם של ראשי הסנהדרין.
וּמָה הֵם שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים? מִיטָּתָן וּכְלֵי תַּשְׁמִישָׁן, וּמַעֲשֶׂה שֶׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, וְשָׂרַף עָלָיו אוּנְקְלוֹס הַגֵּר שִׁבְעִים מָנֶה צוֹרִי. וְהָאָמְרַתְּ: מָה הֵן שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם — מִיטָּתָן וּכְלֵי תַּשְׁמִישָׁן! אֵימָא: בְּשִׁבְעִים מָנֶה צוֹרִי.
ומה הם הדברים שהם שורפים על מותם של מלכים? שורפים את מיטותיהם וכליהם של המלכים, כדי שאיש אחר לא יוכל להשתמש בהם. והיה מעשה שבו רבן גמליאל הזקן מת, ועל מותו אונקלוס הגר שרף שבעת אלפים דינרים של מטבע צורי יקר. הגמרא שואלת: והלא אמרת בתשובה לשאלה: מה הם שורפים על מותם של מלכים, שהם שורפים את מיטותיהם וכליהם? אם כן, מדוע שרף אונקלוס כסף? הגמרא משיבה: אמור שאונקלוס שרף חפצים ששווים היה שבעת אלפים דינרים במטבע צורי.
וּמִידֵּי אַחֲרִינָא לָא? וְהָתַנְיָא: עוֹקְרִין עַל הַמְּלָכִים, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי! אָמַר רַב פָּפָּא: סוּס שֶׁרָכַב עָלָיו.
הגמרא שואלת: וכי אין משמידים חפצים אחרים כדי לחלוק כבוד למלך המת, מלבד כליו? והרי שנינו בברייתא שמעקרים את פרסות הבהמה עם מיתת מלכים, ואין בכך משום איסור דרכי האמורי? אמר רב פפא: אותה ברייתא עוסקת בסוס שעליו המלך רכב. מאחר שאותה בהמה יועדה כחפצו האישי של המלך, לכן עושים אותה בלתי ראויה לשימוש לכל אדם אחר, כמו כליו האישיים.
וּבְהֵמָה טְהוֹרָה לָא? וְהָתַנְיָא: עִיקּוּר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טְרֵיפָה — אָסוּר, וְשֶׁאֵין בָּהּ טְרֵיפָה — מוּתָּר, וְאֵיזֶהוּ עִיקּוּר שֶׁאֵין בָּהּ טְרֵיפָה?
הגמרא שואלת: והאם לא היו תולשים את פרסות הבהמות הכשרות של המלך, שאינן משמשות את המלך לרכיבה? והרי שנינו בברייתא: אם הסרת פרסותיה של בהמה גורמת לכך שתהפוך לבהמה בעלת מום שתגרום לה למות בתוך שנים עשר חודש [טרפה], הרי זה אסור לעשות כן. ואם אין הדבר גורם לעשותה טרפה, הרי זה מותר. ומהי דרך של הסרת פרסות שאינה גורמת לעשות את הבהמה טרפה?

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria