אִינִי? וְהָא רַבִּי יַנַּאי יָזֵיף וּפָרַע! שָׁאנֵי רַבִּי יַנַּאי, דְּנִיחָא לְהוּ לַעֲנִיִּים דְּכַמָּה דִּמְשַׁהֵי מְעַשֵּׂה וּמַיְיתֵי לְהוּ.
הגמרא שואלת: וכי כך הוא? והרי רבי ינאי, שהיה גובה צדקה, לווה כסף השייך לצדקה והחזיר. הגמרא משיבה: המקרה של רבי ינאי שונה; יש בכך תועלת לעניים שיותר לו ללוות ולהחזיר, שכן ככל שהוא משאיר את קופת הצדקה ריקה זמן רב יותר, כך הוא ממריץ אנשים לתת צדקה, ועל ידי כך הוא מביא יותר כסף לעניים.
תָּנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת — אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ. סָבַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְמֵימָר: לָא שְׁנָא לִדְבַר הָרְשׁוּת וְלָא שְׁנָא לִדְבַר מִצְוָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַמֵּי: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן — לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ.
החכמים לימדו ברייתא העוסקת בעניין דומה: במקרה של יהודי שתרם מנורה או נר לבית הכנסת, אסור לשנות את ייעודם ולהשתמש בהם למטרה אחרת. רבי חייא בר אבא סבר לומר כי אין הבדל אם הוא מבקש לשנות לצורך דבר רשות או לצורך דבר שיש בו מצווה, שכן בשני המקרים הדבר אסור. רב אמי אמר לרבי חייא בר אבא: כך הוא מה שרבי יוחנן אומר: כאשר החכמים לימדו את הברייתא, הם לימדו רק שאסור כאשר הוא משנה זאת לצורך דבר רשות, אבל מותר לשנות זאת לצורך דבר שיש בו מצווה.
מִדְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת, עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ — אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ, מִשֶּׁנִּשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ — מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ.
הלכה זו נלמדת מן העובדה שרבי אסי אומר שרבי יוחנן אומר: לגבי גוי שתרם מנורה או נר לבית הכנסת, אם זה לפני ששם בעליו נשכח, כלומר, אנשים עדיין זוכרים שהוא תרם את הפריט, אסור לשנותו ולהשתמש בו למטרה אחרת. משנשכח שם בעליו, מותר לשנותו.
לְמַאי? אִילֵימָא לִדְבַר הָרְשׁוּת, מַאי אִירְיָא גּוֹי? אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי!
הגמרא מבהירה: לגבי איזו מטרה נאמר שאין לשנותו לפני שנשכח שם הבעלים? אם נאמר שאסור לשנותו לצורך דבר רשות, מדוע הברייתא מזכירה במפורש גוי? אסור לשנותו באופן זה אפילו אם נתרם על ידי יהודי.
אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה, וְטַעְמָא דְּגוֹי הוּא דְּפָעֵי, אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּלָא פָּעֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי.
אלא, הברייתא חייבת לעסוק בשינוי לצורך דבר הכרוך במצווה, ולכן הדבר אסור רק אם התורם הוא גוי ושמו עדיין לא נשכח. והטעם להלכה זו הוא שדווקא גוי הוא שימחה ויצעק: היכן המנורה שתרמתי? אבל במקרה של יהודי, שלא ימחה ולא יצעק אם ישתמשו בתרומתו למצווה אחרת, אפשר אכן לשנותה.
שַׁעַזְרַק טַיָּיעָא אִינַּדַּב שְׁרָגָא לְבֵי כְנִישְׁתָּא דְּרַב יְהוּדָה, שַׁנְּיֵיהּ רַחֲבָא וְאִיקְּפֵד רָבָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שַׁנְּיֵיהּ רָבָא וְאִיקְּפֵד רַחֲבָא, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: שַׁנְּיֻיהּ חַזָּנֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא, וְאִיקְּפֵד רַחֲבָא וְאִיקְּפֵד רַבָּה.
הגמרא מספרת כי שעזרק, סוחר ערבי [טייעא], תרם מנורה לבית הכנסת של רב יהודה. רחבא שינה את ייעודה לפני ששמו של שעזרק כתורם נשכח, ורבא כעס על רחבא על שלא המתין. יש אומרים להפך: רבא שינה את ייעודה, ורחבא כעס על רבא. ויש אומרים כי שמשי פומבדיתא, גבאי הצדקה, שינו את ייעודה, ורחבא כעס עליהם, וגם רבה כעס עליהם.
מַאן דְּשַׁנְּיֵיהּ סָבַר דְּלָא שְׁכִיחַ, וּמַאן דְּאִיקְּפֵד סָבַר זִמְנִין דְּמִקְּרֵי וְאָתֵי.
הגמרא מסבירה: מי ששינה את ייעודו סובר שהיה מותר לשנותו, שכן לא היה מצוי ששאעזרק יהיה בעיר, ולא היה סביר שימחה על השינוי. ואילו מי שכעס סובר שאף על פי כן, לא היו צריכים לשנותו, שכן לפעמים הוא מזדמן לבוא לשם.
מַתְנִי׳ הַגּוֹסֵס וְהַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג — לֹא נִידָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ, וְאִם הִזִּיק — חַיָּיב.
משנה:הגוסס והיוצא ליהרג לאחר שנגמר דינו בבית הדין לא נידר ולא נערך. רבי חנינא בן עקביא אומר: אינו נידר, לפי שאין לו דמים; אבל נערך הוא, מפני ששהערך קצוב בתורה לפי השנים ולפי המין. רבי יוסי אומר: מי שהוא במעמד זה נודר ליתן ערכו של אחר לאוצר ההקדש, ונידר בערכין, ומקדיש את נכסיו; ואם הזיק את ממון אחרים, הרי הוא חייב לשלם.
גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא גּוֹסֵס לֹא נִידָּר — דְּלָאו בַּר דָּמִים הוּא, וְלֹא נֶעֱרָךְ — דְּלָאו בַּר הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה הוּא, אֶלָּא יוֹצֵא לֵיהָרֵג, בִּשְׁלָמָא לֹא נִידָּר — דְּלָאו בַּר דָּמִים הוּא, אֶלָּא לֹא נֶעֱרָךְ אַמַּאי לָא?
גמרא: הגמרא שואלת: מובן, שיש היגיון בכך שמי שהוא גוסס אינו מושא של נדר, שכן אין לו ערך ממוני. וכן מסתבר גם שהוא אינו נערך, שכן אינו בכלל העמדה, כלומר עמידה, ולכן אינו בכלל הערכה. הכתוב אומר: "והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן" (ויקרא כז:ח). מכאן שכל מי שאינו יכול לעמוד, כגון מי שהוא נוטה למות, אינו בכלל הלכה של הערכה. אבל לגבי מי שנלקח להוצאה להורג, מובן, שהוא אינו מושא של נדר, שכן אין לו ערך ממוני, שהרי איש לא יקנה אותו. אבל לגבי דברי המשנה שהוא אינו נערך, למה לא?
דְּתַנְיָא: מִנַּיִן הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג וְאָמַר ״עֶרְכִּי עָלַי״, שֶׁלֹּא אָמַר כְּלוּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל חֵרֶם לֹא יִפָּדֶה״. יָכוֹל אֲפִילּוּ קוֹדֶם שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הָאָדָם״, וְלֹא כׇּל הָאָדָם.
הגמרא משיבה שהטעם הוא כפי שנלמד בברייתא: מנין נלמד שבמקרה של מי שמובל להוצאה להורג ואמר: ערכי עלי לתרום למקדש, שלא אמר כלום, ואין גובים את הערך מנכסיו? הפסוק קובע: "כל חרם [ḥerem], אשר יחרם מן האדם, לא יפדה" (ויקרא כז, כט). מכאן נלמד שלגבי מי שראוי לחרם [ḥerem], כלומר, נידון למוות, אין לפדותו, כלומר, לשלם את ערכו. אפשר היה לחשוב שהדבר חל אפילו לפני שנגזר דינו, כלומר, שהלכה זו חלה אפילו אם אדם אמר אמירה זו לפני שנידון למוות. לכן, הפסוק קובע: "מן האדם", ולא כל אדם, כלומר, רק לחלק מן האנשים שעתידים להיות מוצאים להורג אין ערך, ולא לכולם.
וּלְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא, דְּאָמַר נֶעֱרָךְ מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין, הַאי ״כׇּל חֵרֶם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?
הגמרא שואלת: ולגבי רבי חנינא בן עקביה, שאומר במשנה שאפילו אדם שנלקח להוצאה להורג נערך, משום העובדה ששוויו של אדם קבוע, מה הוא עושה עם הביטוי "כל חרם"?
לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ לַמּוּמָתִים בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנּוֹתְנִין מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״, יָכוֹל אַף בִּידֵי אָדָם כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כׇּל חֵרֶם לֹא יִפָּדֶה״.
הגמרא משיבה שהוא צריך זאת לשם מה שנלמד בברייתא: רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, אומר: הואיל ומצאנו לגבי אלו שמומתים בידי שמים שהם נותנים ממון ועוונותיהם מתכפרים, כפי שנאמר במקרה של בעל שור מועד שהרג אדם: "השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו, ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" (שמות כא:כט–ל), אפשר היה לחשוב שאף לגבי אלו שחייבים עונש מיתה בידי אדם כך הדבר, שאפשר לשלם במקום הוצאה להורג. לכן הפסוק אומר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה" (ויקרא כז:כט).
אֵין לִי אֶלָּא מִיתוֹת חֲמוּרוֹת, שֶׁלֹּא נִיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה, מִיתוֹת קַלּוֹת, שֶׁנִּיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל חֵרֶם״.
למדתי רק שאין נותנים תשלום במקום הוצאה להורג לגבי איסורים חמורים שעונשם מיתה, כגון מגדף או מקלל את אביו, שלא נקבעה להם כפרה בתורה על עבירתם בשוגג. מניין שאף באיסורים קלים יותר שעונשם מיתה, כגון חילול שבת או הריגה, שנקבעה להם כפרה של קרבן או גלות על עבירתם בשוגג בתורה, הדין כן? הכתוב אומר: "כל חרם," לרבות כל האיסורים שעונשם מיתת בית דין.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ כּוּ׳. וְתַנָּא קַמָּא מִי קָאָמַר דְּלָא?
§ המשנה מלמדת, לגבי מי שנלקח להוצאה להורג, כי רבי יוסי אומר: אדם כזה נודר לתרום את הערכתו של אדם אחר לאוצר המקדש, ונודר נדרי ערכין, ומקדיש את רכושו; ואם הזיק לרכושם של אחרים, הוא חייב לשלם פיצוי. הגמרא שואלת: והאם התנא הראשון אומר שאדם כזה אינו נודר לתרום את הערכתו של אדם אחר לאוצר המקדש ואינו נודר נדרי ערכין, כך שניתן להבין שרבי יוסי חולק על דעתו? התנא הראשון רק אמר שאדם כזה אינו כפוף לנדרים ולערכין. מה ההבדל בין דעותיהם?
אֶלָּא, בְּנוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמִקַּדִּישׁ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְלִיגִי — בְּאִם הִזִּיק. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִם הִזִּיק — אֵינוֹ חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: אִם הִזִּיק — חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין.
אלא, באשר לשאלה אם מי שנלקח להוצאה להורג יכול לנדור לתרום את ערכו של אדם אחר לאוצר המקדש, ולקבל נדרי הערכה, ולהקדיש את רכושו, הכול, לרבות התנא הראשון, מסכימים שהוא יכול. וכאשר הם חולקים, הרי זה במקרה שבו הוא גורם נזק. התנא הראשון סבור שאם הוא גורם נזק הוא אינו חייב בתשלום, ורבי יוסי סבור שאם הוא גורם נזק הוא חייב לשלם פיצוי.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּמִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מִלְוָה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין.
הגמרא שואלת: ביחס לאיזה עיקרון נחלקו התנאים הללו, שהרי זהו עיקרון מקובל שמי שגורם נזק חייב לשלם? רב יוסף אמר: הם נחלקו בשאלה האם ניתן לגבות את התשלום מנכסיו לאחר מותו. הדבר תלוי בשאלה האם מי שחייבים לו כסף מהלוואה בעל פה, כלומר הלוואה שניתנה ללא שטר המטיל שעבוד על הקרקע, יכול לגבות מן היורשים. התנא הראשון סובר שמי שחייבים לו כסף מהלוואה בעל פה אינו יכול לגבות מן היורשים, ורבי יוסי סובר שמי שחייבים לו כסף מהלוואה בעל פה יכול לגבות מן היורשים.
רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִלְוָה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְהָכָא בְּמִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא.
רבא אומר: למעשה, הכול מסכימים שמי שחייבים לו כסף מכוח הלוואה בעל פה אינו יכול לגבות מן היורשים; וכאן התנאים נחלקו לגבי מעמדה של הלוואה הכתובה בתורה, כלומר, חיוב ממוני שנקבע בדין התורה, כגון תשלום נזקים. התנא הראשון סובר שהלוואה הכתובה בתורה אינה נחשבת כאילו היא כתובה בשטר, ואין לגבותה מן היורשים. רבי יוסי סובר שהלוואה כזו כן נחשבת כאילו היא כתובה בשטר, ולכן ניתן לגבותה מן היורשים.
וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג, הוּא שֶׁחָבַל בַּאֲחֵרִים — חַיָּיב, אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ — פְּטוּרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הוּא אִם חָבַל בַּאֲחֵרִים — פָּטוּר, שֶׁלֹּא נִיתַּן לַחֲזָרַת עֲמִידַת בֵּית דִּין.
ויש מי שמלמדים את המחלוקת בין רבא לרב יוסף לגבי ברייתא זו: במקרה של מי שמובל להוצאה להורג לאחר שנגזר דינו בבית הדין, אם חבל באחר הוא חייב בתשלום. אבל אם אחרים חבלו בו הם פטורים, כפי שהיו פטורים אילו חבלו במת. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו אם היה זה הוא שחבל באחרים, הוא פטור, שכן אי אפשר להחזירו ולעמידו לפני בית הדין לדין, שכן יש להוציאו להורג בלא דיחוי.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria