״שֶׁבְּזָכָר וְשֶׁבִּנְקֵבָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
אלא, הברייתאהייתה צריכה לקבוע: לגבי הזכר ולגבי הנקבה, שהם המונחים שבהם משתמשת התורה ביחס לערכין. המונחים בן ובת משמשים ביוצא דופן.
וּמַאי שְׁנָא נְקֵבָה, דְּכִי מִיזַּקְנָא קָיְימָא אַתִּילְּתָא, וּמַאי שְׁנָא זָכָר דְּלָא קָאֵי אַתִּילְּתָא? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמְרִי אִינָשֵׁי: סָבָא בְּבֵיתָא — פָּאחָא בְּבֵיתָא, סָבְתָא בְּבֵיתָא — סִימָא בְּבֵיתָא.
באשר לערכין, הגמרא שואלת: ומה שונה לגבי נקבה, שכאשר היא מזדקנת מעבר לגיל שישים היא עומדת על ערך של עשרה שקלים, שליש מערכה הקודם של שלושים שקלים, ומה שונה לגבי זכר, שכאשר הוא מזדקן מעבר לגיל שישים, שאז ערכו חמישה עשר שקלים, הוא אינו עומד על אפילו שליש מערכו הקודם של חמישים שקלים? חזקיה אמר שאנשים אומרים פתגם עממי: אם יש זקן בבית, יש עול [paḥa] בבית, שכן הוא אינו מסייע בדבר; אם יש זקנה בבית, יש אוצר בבית, שכן היא מסייעת במלאכות בית שונות.
הֲדַרַן עֲלָךְ הֶשֵּׂג יָד.
מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: ״מְשַׁקְּלִי עָלַי״ נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ, אִם כֶּסֶף כָּסֶף, וְאִם זָהָב זָהָב. מַעֲשֶׂה בְּאַמָּה שֶׁל יַרְמַטְיָא שֶׁאָמְרָה: ״מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי״, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם וְשַׁקְלַהּ מִשְׁקָלָהּ זָהָב.
משנה:האומר: הרי עלי ליתן משקלי, נותן את משקלו לבדק הבית; אם פירש כסף נותן כסף, ואם פירש זהב נותן זהב. מעשה היה באמו של ירמטיה, שאמרה: הרי עלי ליתן את משקל בתי, ועלתה לירושלים ושקלה את משקל בתה בזהב לבדק הבית.
״מִשְׁקַל יְדֵי עָלַי״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְמַלֵּא חָבִית מַיִם, וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּיקוֹ, וְשׁוֹקֵל מִבְּשַׂר חֲמוֹר וַעֲצָמוֹת וְגִידִים וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּין בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת? אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקוֹל.
במקרה של מי שאומר: מוטל עלי לתרום את משקל אמת ידי, כיצד הוא קובע את משקל אמת ידו? רבי יהודה אומר: הוא ממלא חבית במים ומכניס את זרועו עד המרפק לתוך המים. וכדי למדוד את הדחיקה, הוא שוקל בשר חמור, ועצמות, וגידים ומכניס אותם לתוך החבית עד שתתמלא, ומפלס המים יגיע לשפת החבית. לאחר מכן הוא תורם את משקל הבשר והעצמות לאוצר המקדש. רבי יוסי אמר: דחיקה היא לפי נפח ולא לפי משקל, ואיך אם כן אפשר להתאים את כמות בשר החמור לבשרו של אדם ואת נפח עצמות החמור לעצמותיו? אלא, בית הדין מעריך כמה אמת היד עשויה לשקול.
גְּמָ׳ מַאי ״אִם כֶּסֶף כֶּסֶף אִם זָהָב זָהָב״? אָמַר רַב יְהוּדָה: פֵּירַשׁ כֶּסֶף — כֶּסֶף, פֵּירַשׁ זָהָב — זָהָב. פְּשִׁיטָא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּפֵירַשׁ, הָא לֹא פֵּירֵשׁ — פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בְּכֹל דְּהוּ.
גמרא:מה משמעות דברי המשנה: אם כסף, כסף, ואם זהב, זהב? רב יהודה אמר: אם אדם פירש שנדר לתרום את משקלו בכסף, הוא תורם כסף, ואם פירש זהב, הוא תורם זהב. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? הגמרא משיבה: זאת מה שהמשנה מלמדת אותנו: הטעם שהוא תורם כסף או זהב הוא מפני שפירש כסף או זהב, ומכאן ניתן להסיק שאם לא פירש את אמצעי התשלום, הוא יכול לפטור את עצמו בכל חומר.
כִּרְחָבָה, דְּאָמַר רַחֲבָה: בְּאַתְרָא דְּתִקְלֵי כּוֹפְרָא — פָּטַר נַפְשֵׁיהּ אֲפִילּוּ בַּכּוֹפְרָא. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא דִּתְקֵל וְאִיכָּא דְּכָיֵיל. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּכוּלְּהוּ לָא תִּקְלֵי — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא מוסיפה: וזה בהתאם לאמירה של רחבא, שכן רחבא אומר: במקום שבו סוחרים שוקלים זפת בעת מכירתה, מי שנודר את משקלו יכול לפטור את עצמו על ידי תרומת משקלו אפילו בזפת. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? הגמרא משיבה: לא, דבריו של רחבא נצרכים במקום שבו יש סוחרים השוקלים זפת ויש אחרים שמודדים את נפחה. שמא תאמר: מאחר שלא כל הסוחרים שוקלים זפת, אין אדם יכול לקיים את נדרו על ידי תרומת משקלו בזפת, רחבא מלמד אותנו שכיוון שיש שם סוחרים המוכרים זפת לפי משקל, אפשר לקיים את נדרו בדרך זו.
אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דְּתִקְלֵי שַׁמְכֵי, פָּטַר נַפְשֵׁיהּ אֲפִילּוּ בְּשַׁמְכֵי. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּבָתַר דְּשָׁקְלִי שָׁדוּ תְּרֵי תְּלָתָא. מַהוּ דְּתֵימָא: בְּטִיל תּוֹרַת מִשְׁקַל, קָא מַשְׁמַע לַן.
רב פפא אומר: במקום שבו סוחרים שוקלים בצלים כאשר הם מוכרים אותם, מי שנדר את משקלו יכול לפטור את עצמו על ידי תרומת משקלו אפילו בבצלים. הגמרא שוב שואלת: האם אין זה מובן מאליו? הגמרא משיבה: לא, דבריו של רב פפא נצרכים במקום שלאחר שהם שוקלים את הבצלים הסוחרים זורקים שניים או שלושה בצלים נוספים לקונה. שמא תאמר שמעמדו כמקום שבו בצלים נמכרים לפי משקל בטל בשל הבצלים הנוספים, רב פפא מלמד אותנו שעדיין הוא נחשב מקום שבו בצלים נמכרים לפי משקל.
מַעֲשֶׂה בְּאַמָּה שֶׁל יַרְמַטְיָא וְכוּ׳. מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?!
§ המשנה מלמדת: היה מעשה באמו של ירמטיה, שאמרה: מוטל עליי לתרום את משקל בתי, מבלי לפרש כסף או זהב, ועלתה לירושלים ושילמה לאוצר המקדש את משקל בתה בזהב. הגמרא שואלת: וכי הובא מעשה כדי לסתור את הפסיקה הקודמת של המשנה? המשנה אמרה: אם כסף, כסף, ואם זהב, זהב, ומכאן שאם אדם לא פירש את אמצעי התשלום הוא יכול לפטור את עצמו בכל חומר שסוחרים מוכרים לפי משקל, ואילו מן המעשה ניתן להסיק שחייבים לשלם את המשקל בזהב.
חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, וְאִם אָדָם חָשׁוּב הוּא, אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ — לְפִי כְּבוֹדוֹ אָמְרִינַן, וּמַעֲשֶׂה בְּאַמָּה שֶׁל יַרְמַטְיָא שֶׁאָמְרָה ״מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי״, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם וְשַׁקְלוּהּ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב.
הגמרא משיבה: המשנה חסרה, וזה מה שהיא מלמדת: ואם הנודר הוא אדם חשוב, אף על פי שלא פירש כסף או זהב, אומרים אנו שעליו לקיים את נדרו בהתאם למעמדו הכלכלי. וכן, היה גם מעשה באמה של ירמטיא, אישה עשירה מאוד, שאמרה: הרי עלי לתרום את משקל בתי, והיא עלתה לירושלים ונתנה את משקל בתה בזהב לבדק הבית.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הָאוֹמֵר ״קוֹמָתִי עָלַי״ נוֹתֵן שַׁרְבִיט שֶׁאֵינוֹ נִכְפָּף, ״מָלֵא קוֹמָתִי עָלַי״ נוֹתֵן שַׁרְבִיט הַנִּכְפָּף. מֵיתִיבִי: ״קוֹמָתִי עָלַי״, ״מָלֵא קוֹמָתִי עָלַי״ — נוֹתֵן שַׁרְבִיט שֶׁאֵינוֹ נִכְפָּף.
§ רב יהודה אומר שמי שאומר: מוטל עלי לתרום את גובהי, נותן מוט עבה שאינו יכול להתכופף השווה לגובהו. מי שאומר: מוטל עלי לתרום את מלוא גובהי, רשאי לתת אפילו מוט דק שיכול להתכופף, ובלבד שיהיה שווה לגובהו. הגמרא מקשה מברייתא (תוספתא ג:א): לגבי מי שאומר: מוטל עלי לתרום את גובהי, או: מוטל עלי לתרום את מלוא גובהי, הוא נותן מוט עבה שאינו יכול להתכופף ושווה לגובהו.
הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּדָיֵיק לִישָּׁנָא יַתִּירָא, דִּתְנַן: לֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב עוֹמְקָהּ וְרוּמַהּ, וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
הגמרא משיבה: רב יהודה אומר את דבריו בהתאם לשיטתו של רבי עקיבא, שסבור שניתן להסיק מסקנה מתוך לשון מיותרת. כפי שלמדנו במשנה (בבא בתרא סד ע"א): המוכר את ביתו סתם, לא מכר לא את הבור ולא את הדות [דות] עמו, אפילו אם כתב בשטר המכר: עם עומקו ועם רומו. זאת משום שכל דבר הטפל לבית, כגון בורות ודותות, צריך להיזכר במפורש בחוזה. והמוכר חייב לקנות לעצמו דרך אל הבור או הדות ששייר לעצמו, שכן מכר את זכויותיו בשטח הסובב את הבית יחד עם הבית, ולכן שוב אינו רשאי לעבור דרך אותו שטח. זו דבריו של רבי עקיבא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״חוּץ מֵאֵלּוּ״ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ וְקָאָמַר — לְטַפּוֹיֵי מִילְּתָא קָאָתֵי, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ וְקָאָמַר — לְטַפּוֹיֵי מִילְּתָא קָאָתֵי.
וחכמים אומרים: אינו צריך לקנות דרך, שכן המוכר בוודאי לא התכוון להשאיר את הבור או את הדות בלא לשמור לעצמו גישה אליהם. ורבי עקיבא מודה שכאשר המוכר אומר לקונה בשטר המכר: חוץ מאלו, הבור והדות, שאינו צריך לקנות לעצמו דרך אל הבור או הדות. נמצא, שטעמו של רבי עקיבא הוא שמאחר שהמוכר אינו צריך לפרש שהבור והדות אינם בכלל המכר, ואף על פי כן הוא אומר זאת, הריהו בא באמירה זו להוסיף דבר על ההסכם, כלומר, את זכות הגישה. אף כאן, כאשר אדם אומר: מוטל עלי לנדב את מלוא קומתי, מאחר שזהו מקרה שבו אינו צריך להוסיף את המילה מלוא, ואף על פי כן הוא אומר אותה, הריהו בא להוסיף דבר על נדרו, כלומר, את היכולת לפטור את עצמו במקל דק.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״עוֹמְדֵי״ מַהוּ?
הועלתה דילמה בפני החכמים. אם אדם אומר: מוטל עליי לתרום את קומתי, מהי ההלכה?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria