Drashot AI Logo
וְעִיבּוּר שָׁנָה שְׁלֹשִׁים (אישתקד) [וְאִישְׁתָּקַד] עָשִׂינוּ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִין, דַּל תְּלָתָא לְבַהֲדֵי תְּלָתָא וְקָם לֵיהּ בְּדוּכְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: נֵר יִשְׂרָאֵל! כֵּן הָוֵה.
והחודש שהיה מעובר, שנוסף עבור שנה מעוברת, היה בן שלושים יום, ובשנה שעברה הפכנו שני חודשים שהם בדרך כלל חסרים לחודשים מלאים, כך שיצא שהיו בה שמונה חודשים מלאים במקום ששת החודשים הרגילים. לפיכך, הסר מן החשבון את שלושת החודשים שנעשו חסרים השנה כנגד שלושת החודשים הנוספים שנעשו מלאים בשנה שעברה, והלבנה חוזרת למקומה, כלומר, היא מיושרת כראוי עם החודשים. רבי יהודה הנשיא אמר לו: נר ישראל! אכן, כך היה.
מַתְנִי׳ אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה.
משנה:לא פחות מעשרים ואחת תקיעות היו תוקעים בכל יום במקדש, שכן בכל יום היו תוקעים שלוש תקיעות לפתיחת השערים בבוקר, תשע לקרבן התמיד של שחר, ותשע לקרבן התמיד של בין הערביים, ובסך הכול עשרים ואחת. ולא יותר מארבעים ושמונה היו תוקעים ביום אחד. דבר זה היה חל בערב שבת של סוכות, כשהיו תוקעים שתים עשרה תקיעות נוספות בשעת טקס שאיבת המים לניסוך המים; תשע לקרבנות המוספים; שלוש כדי לסמן לציבור להפסיק ממלאכתם לפני שבת; ועוד שלוש לציון כניסת השבת.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִים, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר, וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחֹשֶׁת, אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב; וְלֹא הָיָה מְחַלֵּק אֶלָּא בְּאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַלֵּיק יָפֶה.
כאשר הלויים מלווים את שירתם בכלים, אין הם משתמשים בפחות משני כינורות ואין הם משתמשים ביותר משישה. כאשר מנגנים בחלילים, אין הם משתמשים בפחות משני חלילים ואין הם משתמשים ביותר משנים עשר. ויש שנים עשר ימים במהלך השנה שבהם החליל מנגן לפני המזבח: בעת שחיטת קרבן הפסח הראשון, בארבעה עשר בניסן; ובעת שחיטת קרבן הפסח השני, בארבעה עשר באייר; וביום הראשון של חג הפסח; ובחג השבועות; ובכל שמונת ימי חג הסוכות. ואין מנגנים בחליל של נחושת; אלא מנגנים בחליל של קנה, מפני שקולו נעים יותר. ואת הנגינה היו מסיימים רק בחליל אחד, מפני שהוא מסיים את הנגינה יפה.
וְעַבְדֵי כֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשְׁפַּחַת בֵּית פְּגָרִים וּבֵית צִיפְּרָא מֵעֶמָּאוּם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהוּנָּה; רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: לְוִיִּם הָיוּ.
נגני המקדש היו עבדי הכוהנים; זו דבריו של רבי מאיר. רבי יוסי אומר: הנגנים לא היו עבדים, אלא ישראלים ממשפחת בית פגרים ומשפחת בית ציפרה מהעיר אמאום, וייחוסם היה טהור דיו כדי שישיאו את בנותיהם לבני הכהונה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: הם היו לויים.
גּמ׳: מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, וְלֹא יוֹסִיף עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה.
גמרא: המשנה מלמדת שאין תוקעים פחות מעשרים ואחת תקיעות בכל יום במקדש, ולא יותר מארבעים ושמונה. הגמרא מעירה: המשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, כפי שנלמד בברייתא שרבי יהודה אומר: אין תוקעים פחות משבע תקיעות, ואין תוקעים יותר משש עשרה תקיעות.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה חֲדָא הִיא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: תְּקִיעָה לְחוּד, וּתְרוּעָה לְחוּד, וּתְקִיעָה לְחוּד.
הגמרא שואלת: ביחס לאיזה עיקרון נחלקו התנא של המשנה ורבי יהודה ? הגמרא מסבירה כי רבי יהודה סבור: סדרת תקיעות המורכבת מתקיעה, תרועה, תקיעה נחשבת ליחידה אחת. וחכמים סבורים: תקיעה נחשבת ליחידה נפרדת, ותרועה אף היא נחשבת ליחידה נפרדת, והתקיעה האחרונה שוב נחשבת ליחידה נפרדת. הם מסכימים באשר לסדר ולמספר התקיעות; מחלוקתם היא רק באשר לאופן מניין התקיעות.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? כְּתִיב ״וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה״, וּכְתִיב ״תְּרוּעָה יִתְקְעוּ״ (לָכֶם), שְׁמַע מִינַּהּ: תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה — חֲדָא הִיא. וְרַבָּנַן? הַהוּא לִפְשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ הוּא דַּאֲתָא.
הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי יהודה? שכן נאמר בפסוק: "ותקעתם [utkatem] תרועה" (במדבר י:ה), ונאמר: "תרועה יתקעו [yitke’u]" (במדבר י:ו). הסיקו מכך שמתוך שהTorah משתמשת בפועל מן השורש תקיעה ביחס לתרועה, שתקיעה, תרועה ותקיעה יחד מהוות יחידה אחת. וכיצד מפרשים חכמים פסוקים אלו? הם מסבירים שפסוקים אלו באים ללמד שכל קול תרועה מלווה בקול פשוט, תקיעה, שלפניה ובקול פשוט נוסף שלאחריה.
וְרַבָּנַן מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה חֲדָא הִיא, אָמַר רַחֲמָנָא עֲבֵיד פַּלְגָא דְּמִצְוָה? וְרַבִּי יְהוּדָה — סִימָנָא בְּעָלְמָא הוּא.
הגמרא שואלת: ומה הטעם של חכמים? שנאמר: "ובהקהיל את הקהל תתקעו תקיעה ולא תריעו תרועה" (במדבר י:ז). ואם עולה על דעתך שסדרה של תקיעה, תרועה ותקיעה היא נחשבת יחידה אחת, וכי הרחמן היה אומר לקיים רק חצי מצווה? אלא, כל קול מהווה מצווה נפרדת. הגמרא שואלת: וכיצד מסביר רבי יהודה פסוק זה? הגמרא משיבה: אותה תקיעה יחידה שנזכרה בהקשר של הקהלת העם נתקעה רק כסימן לעם להתאסף, ולא לשם קיום מצווה, שלדעת רבי יהודה באה תמיד ביחידות של שלושה קולות.
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֵין בֵּין תְּקִיעָה לִתְרוּעָה וְלֹא כְּלוּם? כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוּדָה. פְּשִׁיטָא!
הגמרא שואלת: בהתאם לדעתו של מי היא זו שאמר רב כהנא? שכן אמר רב כהנא: אין לעשות כלל הפסקה בין תקיעה לתרועה, אלא תוקעים אותן ברצף אחד מתמשך של קולות. בהתאם לדעתו של מי היא אמירה זו? היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? מדוע היה צורך לציין זאת?
מַהוּ דְּתֵימָא: אֲפִילּוּ כְּרַבָּנַן אָתְיָא, וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם — יָצָא. קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא משיבה: אין זה מובן מאליו שדבריו של רב כהנא תואמים את שיטתו של רבי יהודה. שמא תאמר שרב כהנא בא ללמד את ההלכה שלו אפילו בהתאם לשיטת חכמים, ושהוא בא למעט רק את שיטתו של רבי יוחנן, שאומר: אם אדם שמע תשע תקיעות בתשע שעות שונות ביום של ראש השנה, למרות ההפסק הניכר ביניהן, יצא ידי חובתו. אפשר היה לחשוב שרב כהנא התכוון רק לכך שלא יהיו הפסקות ארוכות כל כך בין הקולות. לכן הגמרא מלמדת אותנו שפסקו של רב כהנא תואם את שיטתו של רבי יהודה, שכן הוא אינו מתיר כל הפסק כלל בין תקיעות השופר.
וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אִם כֵּן, מַאי ״וְלֹא כְּלוּם״?
הגמרא שואלת: וכי מנין לך שזו הייתה כוונתו של רב כהנא? אפשר לומר שאכן כך הוא, שרב כהנא סובר כדעת החכמים והוא רק מוציא מכלל זה את דעתו של רבי יוחנן. הגמרא משיבה שאם כן, מהי משמעות הביטוי "כלל" כאשר רב כהנא אמר שאין הפסק בין תקיעה לתרועה כלל? ביטוי זה מלמד שרב כהנא אינו מתיר אפילו הפסק קל בין הקולות, וזה בהתאם לדעתו של רבי יהודה.
שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה מַכֶּה בֶּחָלִיל וְכוּ׳. מַאי שְׁנָא הָנֵי? הוֹאִיל וְיָחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל.
§ המשנה מלמדת שיש שנים עשר ימים במהלך השנה שבהם החליל מנגן לפני המזבח, והיא ממשיכה למנות אותם. הגמרא שואלת: מה שונה בימים הללו המנויים במשנה, שהחליל מנוגן לפני המזבח דווקא באותן הזדמנויות? הגמרא משיבה: הם ייחודיים, שכן אלו הימים שבהם היחיד משלים את ההלל.
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: שְׁמוֹנָה עָשָׂר יָמִים שֶׁהַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל: שְׁמוֹנָה יְמֵי הַחַג, וּשְׁמוֹנָה יְמֵי חֲנוּכָּה, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְיוֹם טוֹב (הָרִאשׁוֹן) שֶׁל עֲצֶרֶת; וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד: תִּשְׁעָה יְמֵי הַחַג, וּשְׁמוֹנָה יְמֵי חֲנוּכָּה, וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל פֶּסַח, וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל עֲצֶרֶת.
כפי שאומר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק: ישנם שמונה עשר ימים בשנה שבהם היחיד גומר את ההלל השלם: שמונת ימי החג של סוכות, כולל שמיני עצרת; ושמונת ימי חנוכה; ויום טוב הראשון של פסח; ויום טוב של עצרת, כלומר, שבועות. ובגולה, שבה מוסיפים יום שני לכל חג מחמת הספק לגבי התאריך המדויק, ישנם עשרים ואחד ימים: תשעת ימי החג של סוכות; ושמונת ימי חנוכה; ושני ימי טוב הראשונים של פסח; ושני ימי טוב של עצרת, כלומר, שבועות.
מַאי שְׁנָא בְּחַג דְּאָמְרִינַן כֹּל יוֹמָא, וּמַאי שְׁנָא בְּפֶסַח דְּלָא אָמְרִינַן
הגמרא שואלת: מה שונה בחג סוכות, שאנו אומרים הלל בכל יום, ומה שונה בפסח, שאין אנו אומרים הלל

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria