כאשר ניגשים לעניין בדרך הראשונה הזו, ההלכה שלפיה חֵלֶב אסור הוא טהור חלה באופן ספציפי על בהמות כשרות, אך כאשר ניגשים לעניין בדרך השנייה ההיא, ההלכה חלה באופן ספציפי על בהמות שאינן כשרות. כדי להכריע בעניין, הפסוק קובע: "חֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה" (ויקרא ז:כד), ומכאן שרק החֵלֶב האסור של אותם בעלי חיים שעל מינם חלה ההלכה של טְרֵפָה, כלומר בהמות כשרות, הוא טהור מבחינה פולחנית. מעמד הטְרֵפָה אינו רלוונטי לבהמה שאינה כשרה, שכן אכילתה אסורה בכל מקרה.

הברייתא מסכמת: אפשר היה עדיין להניח כי אוציא מן הלכה זו רק את החֵלֶב האסור של נבלת בהמה שאינה כשרה, שכן הלכת טרפה אינה חלה על מינה, אך לא אוציא את החֵלֶב של נבלת חיה כשרה ,שכן הלכת טרפה חלה על מינה. לכן, הפסוק קובע בסיום: "אך לא תאכלו ממנו בשום אופן," ומורה שההתייחסות היא רק לבעלי חיים שחלבם אסור באכילה אם נשחטו אך שבשרם מותר, כלומר, בהמות כשרות מבויתות. מוחרגות הן חיות כשרות שאינן מבויתות, שחלבן ובשרן שניהם מותרים באכילה.

רב יעקב בר אבא אמר לרבא: אם כן, עולה מן הברייתא שנבלת בהמה כשרה מטמאה, אך נבלת בהמה שאינה כשרה אינה מטמאה. רבא אמר לו: כמה זקנים הכשלת בפירוש ברייתא זו? בפסקה האחרונה אנו באים לדון רק בנבלת עוף שאינו כשר, שאינה מטמאה. לעומת זאת, נבלות של בהמות שאינן כשרות טמאות.

§ במשנה, רבי מאיר קובע שקורבן עוף שעורפו נמלק ונמצא שהוא טרפה אינו מטמא כמו נבילה. רבי יוחנן אומר: רבי מאיר טיהר רק עופות תמימים שעורפם נמלק, שכן הם ראויים להקרבה, אבל הוא לא טיהר עופות בעלי מום, שאינם ראויים להקרבה. ורבי אלעזר אומר: רבי מאיר טיהר אפילו בעלי מום ולא הבחין בין השניים. נאמר גם כי רב ביבאי אומר שרבי אלעזר אומר: רבי מאיר היה מטהר בעלי מום, וזו הייתה דעתו אפילו לגבי אווזים ותרנגולים, מינים שאינם יכולים להיות מובאים כקורבנות, ולכן מליקה אינה שייכת בהם לעולם.

רבי ירמיה מעלה דילמה: לפי הבנתו של רבי אלעזר את דעתו של רבי מאיר, מהי ההלכה לגבי מי שערף את צווארה של עז? האם חלה טומאת נבלות? עריפת הצוואר נחשבת להליך הראוי במקרים מסוימים, שכן התורה מצווה לערוף את צווארה של עגלה אם נמצאה גופת נרצח בין שתי ערים וזהות הרוצח אינה ידועה (ראו דברים כא:ד).

אפשר לטעון: מה הטעם שאווזים ותרנגולים טהורים אם עורפם נצבט? מפני שהם מיני עופות ועורפם של כמה עופות נצבט; אבל עז אינה מאותו מין כמו עגלה, שכן עזים נחשבות לבהמה דקה ואילו בקר לבהמה גסה. או שמא אפשר לטעון: מאחר שעז היא בכל זאת מין של בהמה מבויתת, היא דומה דיה לעגלה כך ששבירת מפרקתה מונעת ממנה לטמא כנבילה.

רב דימי היה יושב ואומר הלכה זו, כלומר, דילמה זו. אמר לו אביי: מתוך היסק מדילמה זו, נראה שאתה מניח שעגלה ערופה עצמה טהורה ואינה מטמאה כמו נבילה. אמר לו רב דימי: אכן, כפי שחכמי בית מדרשו של רבי ינאי אומרים: מאחר שלשון כפרה נאמרה לגבי העגלה הערופה, בפסוק: "כפר לעמך ישראל ה'" (דברים כא:ח), כשם שכפרה נאמרה לגבי בעלי חיים קורבניים, כך עריפת העגלה שקולה למליקת עוף של קורבן, ועריפתה מונעת מן העגלה מלהטמא טומאה טקסית.

רב נתן, אביו של רב הונא בר נתן, מקשה על סמך ברייתא העוסקת בטהרת החֵלֶב האסור של בהמה כשרה, הנזכר בפסוק: "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה; וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ" (ויקרא ז:כד). אין לי מן הפסוק אלא שחֵלֶב אסור שהוא אסור באכילה אך מותרת הנאה ממנו, הוא טהור. מנין שנגזרת הלכה זו גם על החֵלֶב האסור של שור הנסקל או על החֵלֶב האסור של עגלה ערופה, ששניהם אסורים בהנאה?

הפסוק קובע: "לא תאכלו כל חלב וכל דם" (ויקרא ג:יז). ההכללה "כל חלב" מלמדת שאותן הלכות חלות על החֵלָב האסור של כל הבהמות הכשרות המבויתות, לרבות כאלה שאסור להפיק מהן הנאה.

רב נתן מסכם את קושייתו: ואם עולה על דעתך שבשר עגלה ערופה טהור, מדוע צריך הפסוק ללמד שהחֵלֶב האסור שלה טהור? וכי אפשר להעלות על הדעת שבשרה טהור אך החֵלֶב האסור שלה טמא?

הגמרא משיבה: הדרשה שבברייתאלא הייתה נחוצה עבור מקרה שבו ערפו את העגלה. היא הייתה נחוצה כדי שהפסוק ילמד שהחֵלֶב האסור טהור אפילו במקרה שבו שחטו עגלה שצווארה יועד להיערף.

הגמרא שואלת: אבל השחיטה עצמה צריכה להועיל לטהר את החֵלֶב האסור, שכן השחיטה מונעת מן הבהמה מלהיות בטומאת נבֵלה, והדרשה עדיין מיותרת. הגמרא משיבה: לא, נצרך ללמד שחֵלֶב האסור של עגלה שמתה לפני שניתן היה לערוף את צווארה טהור, אף על פי שהעגלה עצמה מקבלת דין של נבֵלה.

הגמרא שואלת: אם הברייתא מתייחסת רק לעגלה שמתה לפני שניתן היה לערוף את ערפה, והיא מתארת שההנאה ממנה אסורה, מכאן משתמע, האם אסור להפיק הנאה מן העגלה בשעה שהיא עדיין חיה? הגמרא משיבה: אכן, כפי שרבי ינאי אומר: שמעתי את הגבול, כלומר, השלב, שמעבר לו הדבר אסור, אך שכחתי מהו, ואף על פי כן בני החבורה של החכמים נטו לומר שירידתה לנחל איתן (ראו דברים כ״א:ד׳), שם נערף ערפה, היא המעשה שאוסר אותה.

משנה:כל הקרבנות שנתערבו בבעלי חיים שאסור להפיק מהם הנאה, כגון חטאות שהושארו למות, או בשור שנגזר עליו להיסקל, אפילו אם היחס הוא אחד לעשרת אלפים, אסור להפיק הנאה מכולם וכולם חייבים למות. אם הקרבנות נתערבו בבעלי חיים שהקרבתם אסורה אך אין איסור הנאה מהם, ההלכה שונה. דוגמאות לכך הן שור שנעברה בו עבירה, הפוסלת אותו מלהיקרב כקרבן, או