כך שביחס לקרבן שעליו הוא מזה את הדם על המזבח החיצון, עליו לשפוך את שיירי הדם על המזבח הפנימי, וזה מקביל להלכה שלפיה הוא שופך את השיירים מן הדם שנזרק על המזבח הפנימי על יסוד המזבח החיצון — דבר זה אינו אפשרי. אלא שלמזבח הפנימי עצמו אין יסוד, ולכן אי אפשר לשפוך את שיירי הדם על יסוד המזבח הפנימי. לפיכך, הפסוק חייב ללמד ששיירי דם העולה נשפכים על יסוד המזבח החיצון.

הגמרא מנתחת את הסעיף הבא של הברייתא: או שמא אין זה כך, אלא אדרבה הפסוק בא ללמד שכל הזאה של דם על קרנות מזבח העולה תהיה נעשית במקום במזבח שיש בו יסוד. הגמרא שואלת: כיצד יכול הפסוק להתפרש כך? וכי כתוב: אל יסוד העולה? אילו כך היה, היה משמע שדם העולה צריך להינתן במקום שיש בו יסוד. הרי כתוב בפסוק: "אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד:כה).

הגמרא משיבה: אפילו אם הפסוק היה מדבר על זריקת דם העולה ואינו מתייחס לשפיכת שיירי הדם, המונח "מזבח ה" נחוץ, משום שאילו היה כתוב: אל יסוד העולה, הייתי אומר שהכהן חייב לזרוק את הדם על הדופן הזקופה של היסוד של המזבח, כלומר, על צדו של היסוד, ולא על פניו העליונים של היסוד. עכשיו שנכתב: "אל יסוד מזבח העולה," משמעות הדבר היא שיש לזרוק את הדם על פניו העליונים של היסוד.

הגמרא מסבירה את הסעיף הבא של הברייתא על בסיס הבנה זו: רבי ישמעאל אמר: למה אני צריך פסוק כדי ללמד שהדם חייב להיזרק על החלק העליון של היסוד של המזבח? את הדבר הזה אפשר ללמוד באמצעות קל וחומר: כשם ששיירי הדם של קרבן חטאת, שאינם מכפרים, אף על פי כן טעונים שיישפכו על החלק העליון של היסוד של המזבח, לגבי ההזאה הראשונה של הדם של קרבן עולה, שמכפרת, האם אין זה הגיוני שהיא טעונה את החלק העליון של היסוד של המזבח?

רבי עקיבא הסביר באופן דומה ואמר: וכשם ששיירי דם של חטאת, שאינם מכפרים ואינם באים לכפרה, אף על פי כן טעונים שיישפכו על החלק העליון של היסוד, לגבי ההזאה הראשונה של דם עולה, שמכפרת ובאה לכפרה, האם אין זה קל וחומר שהיא טעונה את החלק העליון של היסוד של המזבח? הברייתא מסכמת: אם כן, למה צריך הכתוב לומר: "אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד:כה)? ללמדך שצריך לתת יסוד למזבח העולה, כלומר, ששיירי כל דם שנזרק על המזבח צריכים להישפך על היסוד.

הגמרא שואלת: מהו ההבדל בין ההסברים של רבי ישמעאל ורבי עקיבא? רב אדא בר אהבה אומר: ההבדל ביניהם הוא האם אי-שפיכת השיריים של הדם פוסלת את הקרבן, כך שיש לחזור ולעשות את כל ההזאות. חכם אחד, רבי ישמעאל, סובר שאי-שפיכת שיירי הדם פוסלת את הקרבן. ואילו חכם אחד, רבי עקיבא, שמוסיף את המילים: שאינו בא לכפרה, סובר שאי-שפיכת שיירי הדם אינה פוסלת את הקרבן.

רב פפא אומר: הכול מסכימים שאי שפיכת השיריים של הדם על היסוד אינה פוסלת את הקרבן. אבל כאן נחלקו לגבי השאלה האם אי מיצוי הדם של חטאת העוף לאחר הזיית הדם פוסל את הקרבן או לא. חכם אחד, רבי ישמעאל, סבור שהדבר פוסל את הקרבן, וחכם אחד, רבי עקיבא, סבור שהדבר אינו פוסל את הקרבן.

נלמד בברייתאבהתאם לדעתו של רב פפא, שאפילו רבי ישמעאל מסכים שאי־שפיכת שיירי הדם על היסוד אינה פוסלת את הקרבן. הפסוק קובע: "והזה הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה', אשר באוהל מועד; ואת כל הדם הנשאר של הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה, אשר פתח אוהל מועד" (ויקרא ד:ז). מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר "של הפר"? נראה שזה מיותר, שכן כל הקטע עוסק בפר. דבר זה בא ללמד את ההלכהשל פר אחר, כלומר, פר יום הכיפורים, אשר גם הוא טעון מתן דם על היסוד של המזבח החיצון. זהו דבריו של רבי יהודה הנשיא.

הברייתא ממשיכה: רבי ישמעאל אמר: אין צורך שהתורה תכתוב שדם פר יום הכיפורים טעון מתן דם על יסוד המזבח החיצון. זאת משום שניתן ללמוד זאת באמצעות קל וחומר: ומה אם פר הכהן המשיח, כלומר חטאתו של כהן גדול, שלגבי שאין חובה להביא את דמו פנימה אל ההיכל, כלומר אין זו קרבן חובה, שכן הוא מביאו רק אם חטא, ואף על פי כן טעון הזיית דם על היסוד של המזבח; לגבי פר יום הכיפורים, שלגבי שחובה להביא את דמו פנימה אל ההיכל, כלומר יש להביאו בכל שנה, האם אין זה הגיוני שהוא טעון הזיית דמו על היסוד של המזבח?

רבי עקיבא אמר: כשם שפר כהן גדול, שלגבי שדמו אינו נכנס לקודש הקודשים, בין כחובה קבועה ובין כמצווה, אף על פי כן טעון שפיכת דם על יסוד המזבח, כך לגבי פר יום הכיפורים, שלגבי שדמו נכנס לקודש הקודשים בתור חובה, האם אין זה קל וחומר שהוא טעון שפיכת דם על יסוד המזבח?

הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב שהסיבה שהתורה כותבת את הביטוי "של הפר" היא ללמד שאי־נתינת הדם על יסוד המזבח החיצון פוסלת את הקרבן. לכן, הפסוק קובע לגבי עבודת יום הכיפורים, לאחר הזיית הדם בהיכל: "וכילה מכפר את הקודש, ואת אוהל מועד, ואת המזבח, והקריב את השעיר החי" (ויקרא טז:כ). מכאן שכיוון שהזה את הדם בקודש הקודשים כל הכפרות הושלמו. זהו דבריו של רבי ישמעאל.

הברייתא ממשיכה: מעתה, כלומר, על סמך זאת, ניתן לומר קל וחומר כדי לגזור את ההלכה של פרו של הכהן המשיח מן ההלכה של שעירו של המלך. כשם ששעיר החטאת של מלך, שלגבייו דמו אינו נכנס פנימה אל המקדש, בין אם כחובת קבע או כמצווה, אלא נזרק, כשאר חטאות היחיד, על המזבח החיצון, טעון שהדם יישפך על יסוד המזבח (ראה ויקרא ד:כה); לגבי חטאתו של כהן גדול, שדמה נכנס פנימה אל המקדש, בין אם כחובת קבע או כמצווה, האם אין זה הגיוני שתהא טעונה שפיכה על יסוד המזבח?

אם כן, הפסוק הקובע שיש דרישה שדם חטאת של כהן גדול יישפך על יסוד המזבח הוא לכאורה מיותר. אפשר היה לחשוב שהסיבה שהתורה כותבת זאת היא ללמד שאי־שפיכת הדם שם פוסלת את הקרבן. לכן, הפסוק קובע: "וְהִזָּה הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה, אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ד:ז).

הברייתא מסבירה: מאחר שהפסוק הפך את סדר המונחים בפסוקית, וכתב: "ואת כל דם הפר הנותר ישפוך", ולא: ישפוך את כל דם הפר הנותר, הפסוק מנתק מצוות עשה זו של שפיכת הדם הנותר משאר המצוות שבפסוק. ובכך הפסוק הופך זאת למצווה שאינה מעכבת, ללמדך שאי־שפיכת שיירי הדם על יסוד המזבח אינה פוסלת את הקרבן. ברייתא זו תומכת בפירושו של רב פפא, שלפיו רבי ישמעאל מסכים שאי־שפיכת שיירי הדם על יסוד המזבח אינה פוסלת את הקרבן.

הגמרא שואלת: וכי סבור רבי ישמעאל שאי־מיצוי דמה של חטאת העוף פוסל את הקרבן, כפי שהסביר רב פפא? והרי בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנו: הכתוב אומר: "והזה מדם החטאת על קיר המזבח; והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח; חטאת היא" (ויקרא ה:ט). כלומר: והנשאר ימצה, היינו, אינו צריך מיצוי אלא אם כן נשאר מעט דם.