אינו מקבל שאפשר להסתמך על כתיבה במצב שבו תיתכן טעות. כפי שלמדנו במשנה שרבי יהודה אומר: היה כן אחד בלבד במקדש שעליו מניחים את הדם. מה הטעם שלא הניחו שני כנים שם? הטעם הוא מפני שהכנים עלולים להתחלף זה בזה, והוא עלול לקחת את דם השעיר במקום דם הפר. אבל במקרה כזה, נעמיד שני כנים ונכתוב עליהם איזה אחד לפר ואיזה לשעיר. אלא, ברור שרבי יהודה אינו מקבל שאפשר להסתמך על כתיבה במצב שבו תיתכן טעות.

הגמרא מקשה על מסקנה זו: שלושה עשר שופרות היו במקדש, והם היו כל אחד מסומן בשמות שונים. על כלי אחד היה כתוב: שקלים חדשים. בשופר זה היו מניחים שקלים שנתרמו בזמנם באותה שנה. ועל שופר אחר היה כתוב שקלים ישנים, כלומר מטבעות מן השנה שעברה שלא הגיעו למקדש בתוך הזמן הקצוב. על השופרות האחרים היו כתובות המילים הבאות: קינים, לקרבנות חובה המורכבים מזוגות של יונים או תורים; גוזלי עולה; עצים, לכל מי שביקש לתרום עצים; לבונה; וזהב לכפורת. ועוד היו שישה תיבות נוספות שיועדו לנדבות ציבוריות מכל הסוגים.

הגמרא מסבירה: שקלים חדשים, אלו הם השקלים של כל שנה ושנה המגיעים בזמנם; שקלים ישנים, אלו הם עבור מי שלא תרם שקל בשנה הקודמת, שעליו לתרום בשנה הבאה; קינים, אלו הם התורים המובאים כקורבנות; וגוזלי עולה, אלו הם בני יונה; וכל אלו העופות הם עולות; זהו דבריו של רבי יהודה. רבי יהודה סבור שלא הייתה קופה לקינים של חטאות חובה ועולות, בשל האפשרות של תערובת בין השתיים. מכל מקום, מכאן עולה שרבי יהודה אכן מסתמך על כתובות הכתובות על הקופות, דבר הסותר את הטענה שלעיל שהוא אינו מסתמך על כתיבה במצבים אלה.

כאשר רב דימי בא מארץ ישראל לבבל הוא אמר: אומרים במערב, ארץ ישראל, שזוהי גזירה דרבנן משום האפשרות שיש בתערובת חטאת שבעליה מתו. מאחר שחטאת מסוג זה יש להניח למות, אם אחד מן התורמים של המטבעות שבשופר החטאת נפטר, אי אפשר להשתמש בכספיו. הגמרא שואלת: והאם אנו חוששים למיתה אפשרית של תורם? והרי לא למדנו במשנה: לגבי מי ששולח את חטאתו מעבר לים, מקריבים אותה עבורו בחזקה שהוא חי, אף על פי שייתכן שמת בינתיים. מכאן עולה שאין מביאים בחשבון את אפשרות המיתה.

אלא, חששו של רבי יהודה הוא משום חטאת שבעליה ודאי מתו, שמא יתברר שאחד מן האנשים שתרמו כסף לקרבן עוף של חטאת אכן מת. הגמרא שואלת: אף על פי כן, אפשר לתקן זאת, שהרי ניטול ארבעה זוז, מחירו של קרבן כזה, ונשליכם למים כדי שיאבדו. אפשר לומר שהכסף שהוצא מן התיבה היה הכסף של חטאת שבעליה מתו, ואלה המטבעות האחרים יהיו מותרים. יתברר למפרע שמטבעות אלו יועדו למטרה זו. הגמרא משיבה: רבי יהודה אינו מקבל את דין הבירור למפרע. לשיטתו, אי אפשר לקבוע ייעוד לאחר מעשה. לפיכך הוא דוחה פתרון זה.

הגמרא שואלת: מנין לנו שזו אכן דעתו של רבי יהודה? אם נאמר שהדבר נלמד ממה ששנינו במשנה הבאה, יש קושי. המשנה קובעת: לגבי מי שקונה יין מן הכותים, שאינם מעשרים את תוצרתם כראוי, בערב שבת עם חשכה ואין לו זמן להפריש את המעשר לפני שבת ולהניח את החלקים שהופרשו במקומות נפרדים, הוא רשאי לעמוד ולומר: שני לוגין מתוך מאה הלוגין הנמצאים כאן, שאני עתיד להפריש, לאחר השבת, יהיו התרומה גדולה הניתנת לכהן, שכן חכמים קבעו שאחד מחמישים מתוצרתו של אדם הוא שיעור בינוני של תרומה;